ובו תשמח אותנו דודה רוחמה וגם אנחנו נשמח אותה.
"אני רוצה לבקש ממך טובה אישית שייקי, אפשר?" שאלה אותי אמא שאלה מוזרה.
"עד חצי המלכות!" עניתי לה מיד. אמא שלי המסורה, שמבשלת לכולנו ארוחות צהריים מפנקות וכמעט תמיד אנחנו שוכחים לומר לה תודה. ודאי אעשה כל מה שתבקש.
"תבטיח לי שיותר לא תספר ביומן שלך על תולעי מים או על כל מיני יצורים זוחלים, טוב?" הפנים של אמא היו מיוסרות, וריקי התחבאה מאחוריה רועדת מפחד. כאילו הייתי תולעת בעצמי, חלילה.
"מבטיח מאד מאד" אמרתי עם יד על הלב. "לא אספר יותר ביומן הקרבולה שלי שום מילה על תול – על היצור הזוחל הזה, בטח לא אגיד שהוא חמוד – לא משנה" עצרתי בזמן מול הפרצוף הזועף של ריקי.
הבטחה שלי היא הבטחה! לכן, לא אספר לכם איך אספנו את האדמה המפוזרת מהרצפה ואיך מצאנו בתוכה עוד משהו זז – לא משנה מה, איך ריקי צרחה בהיסטריה ואיך שוקי רץ להביא מטאטא וטיאטא את הכל – כולל האדמה שדודה רוחמה הביאה לנו, אל תוך פח האשפה. איך הבנתי באכזבה גדולה שלא רק שעץ תפוחים לא יהיה לנו, אלא גם עץ עגבניות לא יצמח לנו בעתיד הקרוב. (במילא בבית כמו שלנו, עם התרחשויות כאלה צפופות, אין סיכוי שנזכור להשקות את האדמה כמו שצריך).
אז אחרי שעל הרצפה לא היה זכר לאדמה וליצורים שבתוכה, אבא אמר שצריך לחשוב ברצינות על סדר יום שישמור על בריאות הגוף והנפש של כולנו גם בתקופת הקרבולה המעניינת.
"השלב הראשון בסדר יום נורמלי, הוא ללכת לישון בשעה שעדיין נקראת ערב" אמא אמרה ופיהקה פיהוק גדול.
השעון סיפר לי שהשעה אחת עשרה. "ממש מוקדם עכשיו יחסית לאתמול", שוקי אמר ופיהק גם הוא.
"אם כן, אנחנו מתקדמים אל היעד" אבא אמר. "אני רוצה שנגיע לשעת שינה נורמלית, כמו בשגרה".
"יש לנו סיכוי לחזור להיות גם חכמים בלילה?" אמא שאלה את אבא ושוב פיהקה פיהוק ענק שכמעט בלע את כולנו. "בכל אופן, אני הולכת לישון. תעירו אותי כשיגיע הבוקר". ואמא פנתה להתארגן לשינה.
בתשע בבוקר התעוררתי לקול תפילת שחרית שבקעה מהמרפסות היישר אל האוזניים שלי. סבא טננהויז היה החזן, (הפעם המיקרופון היה מכוון על קולו הרגיל. אחרת לא הייתי מזהה אותו).
מישהו צלצל בדלת הבית. דנתי אותו לכף זכות. כנראה ניסה לדפוק ולא שמענו.
הצלצול המשיך. אף אחד כאן לא שומע אותו? לא הייתה לי ברירה. אם אני רוצה שהקול המעצבן הזה יפסיק באיזה שהוא זמן, אני חייב לעשות מעשה. נכנסתי אל הקרוקס שלי. נטלתי ידים ומיהרתי אל הדלת. פתחתי אותה לרווחה, שוכח להתבייש מהפיג'מה המפוארת שלי, רקע כחול עם מכוניות.
מישהי עם מסכה על הפנים וסטטוסקופ התרחקה אל מפתן הדלת ממולנו. צעדים של קרוקס התקרבו אלי מאחורי.
"דודה רוחמה! ממתי את רופאה???" הקול של ריקי שאל בקולי קולות. מי העיר אותה כל כך מוקדם?
"חחח, אני לא רופאה, רק התחפשתי" דודה רוחמה צחקה בטוב לב. "אם כבר מסכה של רופאים, לפחות שיהיה לי גם סטטוסקופ!" נו נו, לא הבנתי מה כל כך מצחיק בבדיחה הזו, אבל ריקי כנראה כן הבינה ולכן צחקה מאד.
"אין כאן מי שיצחיק אותי" דודה רוחמה התנצלה. "הילדים והנכדים בחוץ לארץ, קלמן די עצוב מאז שסגרו את בית הכנסת שלנו. אני רוצה שתעזרו לי".
"עד חצי המלכות!" אמרתי בפעם השניה להפרק. "אבל יש בעיה עם הקרבולה. אסור לנו ללכת לבית שלך, זה עלול להיות מסוכן. בגלל ונשמרתם לנפשותיכם, אנחנו צריכים לשמור לא להזיק לאחרים".
"לא הבנתי כלום, ואני חוששת שגם אתם לא הבנתם אותי" דודה רוחמה אמרה, "אני רוצה שתעזרו לי לשמח אותי ואת דוד קלמן. שמעתי שאצלכם הולך שמח מאד מאד" היא חייכה מתחת למסכה, "רציתי לבקש מכם, כשהולך אצלכם שמייח, תעמדו בבקשה ליד החלון השמאלי בחדר שליד המטבח שלכם, כדי שגם אנחנו נשמע ונהנה, טוב?"
"אבל לפעמים זה מריבות ועצבים… לא תמיד זה דברים שמחים" אמרתי בקול מתבייש ומתנצל, מאד.
"אה", דודה רוחמה הניפה יד מבטלת, "מכירה את המריבות מהסוג הזה. זה מריבות שמחות מאד, שמוסיפות הרבה צבע לחיים. הן מגרשות את השיעמום ואת השקט ואת כל הדברים העצובים בסגנון הזה. ועוד משהו…"
דודה רוחמה עצרה לקחת אויר. לא קל לנשום מתחת למסכה.
הכפכפים של דודה רוחמה לקחו אותה למטבח שלה. היא חזרה כעבור רגע עם תבנית אלומניום צרה. "יש כאן עוגת שוקולד טעימה, זה לאמא שלכם, לכבוד שבת קודש. תגידו לאמא שזה ממני אליה. אני יודעת שהיא עובדת קשה מאד.
הנה אני מניחה את התבנית כאן על הרצפה ואחר כך תקחו אותה. הקורונה לא עוברת בדברי מאכל, ברוך ה'. כל המוצרים בהכשר הבד"ץ".
"תודה רבה" אמרה אמא מאחורינו. "דודה רוחמה, את פשוט נפלאה! זה לא מובן מאליו, איך את חושבת על אחרים בתקופה הזאת, כשכל כך לא קל לך, איך את מצליחה לשמח אותנו!"
אמא התכופפה להרים את התבנית והריחה אותה. "זה מריח פשוט נפלא!" החמיאה לשכנה.
"העונג כולו שלי", אמרה דודה רוחמה והפנים שלה זרחו כמו השמש, הירח וכל הכוכבים כולם.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »