החיידר הכי מוזר שפגשתם. ויונה משמשת בו בתפקיד השומר.
"ועכשיו, למיטות בלי שום מילה נוספת!" הקול של אבא היה מסוג הקולות שאין מה לנסות להתווכח איתו או לבקש הנחה.
בכל זאת צביקי העז לשאול: למה? אבל מחר אין לנו חיידר ואין למה למהר?
"למה? כובע!" אבא אמר ולבש את הכובע שלו לאות המחשה. "השעה כבר אחת עשרה בלילה ואתם ילדים צעירים, וחוץ מזה…
יש לנו חיידר מחר!"
"יש!!!!!" קפצנו כולנו לגובה עצום.
עד לרגע זה, לא ידענו עד כמה אנחנו באמת מתגעגעים למלמד, לקולות, לספרי הקודש שלנו שנשארו מיותמים בחיידר, לחברים שכמעט שכחנו איך הם נראים, להפסקות השמחות והשובבות, ובעיקר בעיקר ללימוד התורה הקדושה שממלא את הראש ואת הלב בשמחה אמתית,
אפילו לקירות של החיידר אנחנו מתגעגעים. ולמנדל השרת ולישי השומר ולביתן שלו.
"זהו? נגמרה הקרבולה?" חיימי שאל בשם כולנו והסתכל החוצה, כאילו הקרבולה הייתה כדור קוצים ענק שכולנו יכולים לראות. החיוך נמחק מהפנים של אבא והקול שלו הונמך. "לצערינו, הקרבולה עדיין לא עברה מהעולם… אבל אנחנו פותחים חיידר ברגעים אלו".
הסתכלתי על האחים שלי. רק אני התאכזבתי?
"מי יהיה המלמד בחיידר הזה?" צביקי שאל.
"איפה יהיו הכיתות?" חיימי שאל.
"והשרת? והשומר? ואיפה יהיה המטבח וחדר האוכל?" שאלתי אני.
"יגיעו חברים? משרד הבריאות מרשה?" שוקי פתח את הפה שלו סוף סוף.
"אולי נערוך להם סיור בחיידר החדש שלנו" אמא הציעה, "וכך נענה להם בינתיים על כל השאלות".
"זה רעיון טוב" אבא היה מרוצה. "אבל נעשה את זה בבוקר השכם. ועכשיו, הרגע, כולם למיטות!"
נכנסנו למיטות בלי עוד מילה מיותרת ובבוקר השכם התחיל הסיור.
"חבל שאין לנו מיקרופון, כמו ההוא של ירבלום" אמרתי ומיד קפצתי: "ירבלום בטח יסכימו להשאיל לנו… ללכת לשאול אותם?"
"לא נראה לי" אבא שינה את הקול שלו בלי שום רמקול. "אתם יודעים שאצלנו, מבקשים טובות והשאלות משכנים רק כשזה באמת צורך חיוני… במיוחד מוצרים אלקטרוניים שעלולים להתקלקל.
בכולופן, הבה נצא לסיור… במה נתחיל?" הוא שלח עיניים שואלות לאמא.
"אולי נתחיל בכתת הלימוד" אמא הציעה. אבא הנהן. "יש לנו כמה חדרי לימוד. כאן ממש, על המרצפות הקדושות שאתם עומדים עכשיו" הוא הצביע על רצפת חדר הבנים, "אנחנו נלמד יחד את התורה הקדושה.
ואני אזכה להיות מלמד התשב"ר שלכם".
"אין לנו לוח" צביקי אמר.
"יש לנו!" אמא הצביעה על החלון. היא הורידה מהמדף לורד מחיק וכתבה באותיות דפוס גדולות: ברוכים הבאים לתלמוד התורה שלנו.
"איך קוראים לתלמוד התורה הזה?" ריקי שאלה. "חיידר חייב שם!"
איך נקרא לו, באמת? אמא שאלה את אבא ואבא שאל את שוקי ושוקי שאל אותי בשרשרת.
מה, כולם כאן מחכים לרעיון שלי? איזה כבוד!
"נקרא לו…" אני אומר בחשיבות, "נקרא לו תלמוד תורה חכמת החכמים!"
כולם התלהבו מהרעיון ואמרו שהוא מתאים לשם שלנו וגם המשמעות, כי בתורה הקדושה נמצאת כל החכמה שבעולם.
לצערי רק צירה'לה מחאה לי כפיים. לא נורא.
אמא רשמה על הלוח – כלומר על החלון, באותיות גדולות ויפות:
תלמוד תורה חכמת החכמים, שעל ידי המייסד והמנהל אבא שליט"א.
"ומה עם החצר בשביל ההפסקות?" צביקי שאל. אבא הוביל אותנו בכבוד גדול למרפסת. "אין כאן מקום לרוץ ואין עצים לטפס", צביקי היה עדיין מאוכזב. "אז נשחק בכאילו", חיימי הציע. "או בסולמות וחבלים", ריקי הבריקה רעיון שדווקא אהבתי. משחקי קופסא זה רעיון טוב!
"מה עם חדר אוכל, ואיפה השרת והביתן של השומר?"
"סומר! סומר!" צהלה צירה'לה ויצאה בריקוד שמח, כשעל הראש שלה כף האשפה ובידיה הקטנות מקל ספונג'ה ענק.
"הנה, יש לנו שרתית שהיא גם מנקה, היא גם תתנדב להביא לנו כל מה שנצטרך וגם תתקן את כל הבעיות", אמרה אמא והורידה מהראש של צירה'לה את כף האשפה, מנערת את התלתלים שלה מכל הפירורים הצבעוניים.
צירה'לה הגבירה את הריקוד שלה. תמיד היא אוהבת להצחיק את כולנו.
"את האחריות על חדר האוכל אני אקח על עצמי" אמא אמרה. "זו זכות גדולה בשבילי, להאכיל תלמידי חכמים. אם אין קמח, אין תורה!"
"אני לא אוהבת קמח!" צירה'לה אמרה. אוף. היא לא מבינה שקמח זה סוג של משל על כל סוגי האוכל שנותנים כוח ללמוד תורה.
אז סיכמנו שהיונה שעומדת כל היום וכל הלילה על גדר המרפסת, תהיה השומר ותשמור ששום יצר הרע לא יבוא להפריע לנו ללמוד, והגומחא שעל הגדר – השקע המקולף, יהיה הביתן שלה.
"הנה יש לנו חיידר מושלם" הייתי כמעט מאושר. כמעט. כי איך אפשר חיידר בלי תלמידים?
"יש לנו תלמידים חשובים מאד!" אמא אמרה בגאווה. "תלמידים חשובים ויקרים. לא כל חיידר זוכה לתלמידים כאלה!"
"פחחחחח…. " ריקי אמרה וכמעט התחילה לבכות. "שוב רק הבנים!!! ומה אנחנו נעשה, כשהבנים האלה ילמדו להם תורה בחיידר החדש שלהם? נהיה בעונש?"
"חס וחלילה", אמא אמרה מיד. "גם אתן יכולות לשמוע וללמוד דברי תורה!"
שוקי הציע שנעשה כיתה נוספת של בנות ואני כבר ממש חיכיתי ליום הראשון של הלימודים.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »