שמפו מיוחד תוצרת אמריקה
בשדה התעופה קנדי חיכתה לנו חנה אסתר, בת הדודה האוהבת שלנו, כלומר אמא, עם שלט ענק בידיים ועליו כתוב:
ברוכים הבאים בשם השם
למשפחת חכמים היקרה.
"וולקאם" בירכה אותנו אמא שהתחפשה לחנה אסתר. "כל כך רבות בשנים לא זכיתי לראות פניכם. יו, איך גדלתם! כולכם! ריקי'לה? איפה ריקי'לה? אני זוכרת היא הייתה תינוקת ספיישל בייבי קיוט. מותק כזה עם קרחת תלתלים. איפה היא עכשיו? יו! ריקי'לה נראית עכשיו ממש בחורה נהדר. בחורה בחורה. וצביקי אתה נראה בכלל בחור ענק! וגם חיימי וכולכם – חבורת בחורים!
והנה אני רואה יש לכם בייבי חדש! איזה זיס היא. נראית דומה לכולם יפה יפה. איך קוראים אותה?" אמא הסתכלה על צירה'לה כאילו ראתה אותה בפעם הראשונה. צירה'לה לא ידעה אם לצחוק או לבכות.
"חחחח… היא כבר בת שנתיים… היא לא תינוקת חדשה!" ריקי התגלגלה מצחוק.
"את מדברת בדיוק כמו חנה אסתר, אבל בדיוק! אמא את יודעת להציג, לא ידענו שעד כדי כך" החמאתי לאמא.
אמא הסתכלה עלינו. היא עדיין הייתה עמוק בתוך הדמות של חנה אסתר. "אמא? איפה באמת אמא שלכם? למה היא לא באה איתכם במטוס מיזרעאל?! אני מתגעגעת גם אליה! אולי היא נרדמה ושכחה לרדת מהמטוס? מסכנה היא בטח עייפה מאד. תמיד היא עובדת מדי קשה. למה אצלכם ביזרעאל אין גויה שעוזרת ועושה במקום האמהות הצדקניות את העבודות הקשות בבית… למה אתם כל כך צוחקים? אמרתי משהו מצחיק? יוהו אתם בטח עייפים מאד מהטיסה וכבר רוצים לדעת איפה חדר האכסניה שלכם. יש לנו בייסמנט נפלא לא רחוק מכאן. עם מקלחת ומטבחון וכל מה שצריך. רוצים לבוא? קדימה!"
"אנחנו רוצים קודם טיול" צביקי צייץ. "איזה ספארי או גן חיות. אולי שלג שאפשר להתגלש עליו?"
אמא – חנה אסתר צחקה. "שלג באמצע יום של קיץ, זה רעיון לא רע בכלל… זה יקרר אותנו. אנחנו נרגיש ביוטיפול. אוהום…" אמא הזיזה את הראש מימין לשמאל. חשבה כנראה ממה אפשר לעשות כאן אתר מעניין. "חכו לי כאן, אני רק מבררת משהו" היא ברחה לרגע לחדר הילדים. שמענו קול פתיחת ארונות. אמא חזרה אלינו עם גלגלי ים. "אלו מזחלות שלג. צריך רק לנפח אותם ונתחיל להחליק על השלג".
ניפחנו את הגלגלים. קשרנו כל גלגל לחבל. אבא משך את החבל ואנחנו החלקנו על רצפת הסלון, שהייתה חלקה ממש כמו שלג, רק הלבן היה חסר.
אחרי כמה סיבובים כאלה, אבא כבר הזיע והתנשף וצירה'לה נדנדה והשמש כמעט שקעה. אבא שאל איפה באמריקה יש בית כנסת. הוא הלך להתפלל ואמא אמרה לקטנים בקול של חנה אסתר: "ילדים מתוקים של חכמים! כמה אני שמחה שבאתם להתארח אצלינו! מי רוצה לראות איזו אמבטיה מיוחדת עם סבונים מיוחדים יש באמריקה?"
"אני!" הכריזו ריקי צביקי וצירה'לה במקהלה. "אז רוצו מהר לחדר האמבטיה.
ראיתם איזה סבונים? ראיתם אילו בועות של סבון יש כאן?"
אמא טבלה את היד בתוך קצף האמבטיה ונשפה
יצאה בועה ענקית מחליפת צבעים שטיילה לה באוויר האמבטיה שלנו. טיילה והתרוממה עד שנגעה בתקרה ובום. התפוצצה.
"זו סתם האמבטיה הרגילה שלנו, ואת בכלל לא חנה אסתר!" ריקי צעקה פתאום. והיה לה קול מנדנד כזה.
הרגשתי כמו הבועה היפה של הסבון. שהתנפחה והשוויצה ובסוף התפוצצה.
אוף
למה תמיד בלונים מתפוצצים?
ולמה משחקי דמיון, תמיד צריכים להיגמר בסוף?
« לפרק הקודם | לפרק הבא »