טיסה מרתקת בתוך הסלון
"הרבה זמן לא נסענו לסבא וסבתא ירושלים!" ריקי הכריזה,
"גם אצל הדודים מבני ברק לא היינו איזה מאה שנה" צביקי התגעגע גם,
"ואצל הדודה טובי שגרה רחוב לידינו, כן היינו?" שוקי שאל.
"אנחנו כבר כמעט חודשיים בעיר שלנו. לא יוצאים, לא נוסעים, לא רואים שמים וכבישים. לא סופרים מכוניות…"
ככה ישבו אחיי ואחיותיי וקיטרו בקול בוכים כמו שלא עשו המון המון זמן.
"היי חכמים, מה קורה?" אבא הרים עיניים מהספר. הוא הרגיש משהו אחר באוויר. משהו לא מספיק שמח.
"היי חכמים'לך, שכחתם שאתם חכמים ביום???"
"חכמים ביום בוחרים. לשמוח במה שיש" אמא עזרה לנו להיזכר בדיבורים היפים שדיברנו מיד אחרי פסח. ידעתי מיד מה צריך לומר. "חכמים ביום, בוחרים ליהנות ממה שיש. בוחרים לשמוח… מה דעתכם לטוס היום ל… קליבלנד נניח? זה באמריקה"
כולם הסתכלו עלי כאילו הייתי איזה פרפר מוזר שנחת להם על האף.
מה אמריקה, מה קליבלנד, מה לטוס ואיפה? הרי כל הטיסות וכל המטוסים הלכו לישון, חברות התעופה נסגרו עד לזמן לא ידוע ולא לחינם השמיים כל כך נקיים ומחייכים, בלי כל הרעש והעשן שהטיסות מבלגנות בזמנים רגילים.
מרוב שאלות שכולם רצו לשאול, שמעתי רק בלה בלה בלה של מיקסר. "תירגעו, אני אסביר לכם!" הרמתי ידיים כאילו החזקתי דגל. הלכתי לסלון. שאלתי בשקט את אמא אם היא מרשה. אמא הטובה נתנה אישור לתוכנית שלי.
הזזתי בכל הכוח את שולחן הסלון עד לדלת הבית.
בכניסה הביתה שלנו יש מבוא צר בדיוק ברוחב השולחן. כשהשולחן שם, הוא מייצר לנו פינה נפלאה. השולחן הוא התקרה ויש לו קירות בצדדים.
"מה אתה עושה?" שאלו העיניים הגדולות של חיימי.
"מתכוננים לטיסה חמש חמש חמש. נוסעים יקרים, טיסה חמש חמש חמש לשדה התעופה קנדי ממריאה מטרמינל ארבע בעוד עשר דקות, נא להזדרז".
"איפה טרמינל ארבע?" אמא נלחצה. "וילדים, איפה המזוודות? מישהו זוכר איפה השארנו אותם?"
"טרמינל ארבע זה כאן" הצבעתי על ארבע המרצפות שבמרכז הסלון. "מכאן אנחנו ממריאים בעוד שמונה דקות. לא נחכה לאף מאחר, ראו הוזהרתם".
"יוהו שוקי. אתה הבכור" אמא ממש התחננה. "הצילו. נדמה לי שהמזוודות נשארו בטרמינל אחד… שוקי רוץ לקחת אותם".
שוקי רץ מהר מהר, כדי לא להפסיד את הטיסה חלילה, לטרמינל אחד – הוא חדר הבנים, מהארון הפינתי הוא הוציא את המזוודה הירוקה הקטנה והשחורה הגדולה. הגלגלים חרקו בקול גדול בכל הדרך מטרמינל אחד עד טרמינל ארבע.
"איפה המשפחה שלי? אוהו…" שוקי התנשף בהקלה. "כבר פחדתי שאיבדתי את הדרך או ששכחתם אותי בארץ ישראל"
אבא היה מזועזע. "אין סיכוי שנשכח אותך" הוא חיבק לו את הכתף ועזר לו לסחוב את המזוודות ממש עד טרמינל ארבע.
"טיסה חמש חמש חמש ממריאה בעוד דקה" הכרזתי בקול של מערכת כריזה. "איפה נטעין את המזוודות?" ריקי דאגה. הצבעתי על גג השולחן. "זה תא המטען של המטוס" הסברתי לכל המשפחה. אבא עזר לשוקי להרים את המזוודות הכבדות על השולחן, קשר אותם בחוטים שלא רואים וכולנו התכופפנו אל הרצפה כדי להיכנס למטוס.
"מי הטייס?" צביקי שאל
אבא התנדב להיות הטייס. היה לו קשה לקפל את הרגליים הארוכות והראש כמעט קיבל מכה בינונית מתקרת המטוס. "זה לא פשוט להיות טייס" הוא נאנח. אמא הבטיחה שהיא תחכה לנו באמריקה. אולי היא תהיה חנה אסתר. היא תקבל את פנינו בשדה התעופה והיא איחלה לנו טיסה נעימה.
"לחגור חגורות, אנחנו ממריאים" אבא הטייס אמר. החזקנו חזק. הסתכלנו מהחלונות של המטוס. בדמיון אפשר לראות הכל! "הנה העיר שלנו, הנה הרחוב והשכונה. הנה הבית שלנו! הכל קטן כמו אבני לגו, שימו לב!" אבא אמר לנו מתוך תא הטייס. צביקי ביקש שאחזיק לו חזק את הידיים כי יש לו פחד גבהים וצירה'לה בכתה ששכחנו אותה. אז אמא שחיכתה לנו בשדה התעופה קנדי והיא הייתה עכשיו חנה אסתר הבת דודה האמריקאית הבלתי נשכחת, הסכימה לאמץ אותה בינתיים, עד שנשוב להיפגש אחרי שהטיסה תעבור בשלום.
"אני מרגישה את המטוס מתנדנד" ריקי ממש נכנסה לעניין. "מתי כבר נגיע לארצות הברית? שתיים עשרה שעות זה המון, אין לי כבר אוויר. צפוף לנו! טייס! עוד כמה זמן אנחנו מגיעים?"
"אולי תהיה לנו קפיצת הדרך" חייך אבא מתוך תא הטייס הצפוף שלו, ושפשף את הגב הכואב. היד המשפשפת נתקעה בגג המטוס, אחר כך בכיפה של צביקי והעיפה אותו.
"נס שהחלונות במטוס סגורים" אבא אמר, "אחרת, הכיפה הייתה נופלת אל תוך האוקיינוס"
ודג היה בא ואוכל אותה, כאילו הייתה היהלום של יוסף מוקיר שבת" אמרתי אני. מיד הכריז אבא מתוך תא הטייס: "נוסעים יקרים ונכבדים, נא לחגור חגורות, אנחנו נוחתים".
התרגשנו כל כך!
"מעניין איך אמריקה נראית" חשב חיימי בשם כולנו.
ריקי אמרה שהיא קצת פוחדת כי היא לא יודעת שום אנגלית, כולנו הרגענו אותה והבטחנו לה שנדבר במקומה. שמענו גרטששששששש ארוך, המטוס הקטן שלנו רעד ונחתנו בשלום היישר אל שדה התעופה קנדי. חיכינו שהדלתות תיפתחנה ונקבל אישור לצאת. כיוון שהמטוס היה קטן, חיכינו כולנו בסבלנות עד שהטייס הנכבד הצליח לחלץ את עצמו מתוך התא הקטן. רק אחריו יצאנו אנחנו. נותנים זה לזה יד, שלא נלך לאיבוד חלילה.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »