שלולית של דמעות וחלום על עץ תפוחים.
"בכלל, זה לא פייר", אמרה ריקי בקול בכייני, "לא פייר!" צירי הצטרפה אליה מיד ופצחה בבכי של ממש.
נראה שהפריע להן שהבית יותר מדי שמח יותר מדי זמן, ועוד בתקופה של קרבולה. חייבים קצת בכיינות של בנות כדי שהסיפור יהיה מעניין, לא?
"מה קרה?" שוקי שאל את שתיהן, ואני ידעתי שהוא רק עושה את עצמו מודאג מאד.
צירוש שלנו המשיכה להשתנק ולנגב דמעות, בכלל בלי לדעת להסביר מה הסיבה! זה היה כל כך מצחיק! ואני מבקש כאן בפני כולם סליחה מצירי אחותי היקרה לי מאד בדרך כלל. לא הצלחתי לשמור על הצחוק הזה שלא יברח לי החוצה. הוא פשוט התגלץ' לי מבין השיניים.
ברחתי לסלון כדי שלא תראינה אותי צוחק להן ולא תיעלבנה. שלשתי האחיות שלי לא תהיה סיבה אמתית לבכות, כי אז הבכי עלול לא להרגע להן עד לשנה הבאה.
"מה קרה? מה לא פייר?" שמעתי את הקול של אמא שואל את הבנות במטבח. הקול הזה היה רגוע ורך, הוא לא צחק עליהן.
"זה לא פייר ש… רק לבנים קורים דברים מעניינים! רק להם יש תעסוקה עם קורנפלקס ועם סבא טננהויז…" ריקי השתנקה ובכתה, ומרוב השתנקות ובכי היא לא יכלה להמשיך לדבר. אבל כמעט מיד היא התאמצה להמשיך להתלונן על שאר הדברים המעניינים שקורים רק לנו: "וירבלום והמיקרופון, והקול המצלצל והשיעור בדף… בדף…"
"דף היומי שאנחנו בכלל לא מבינות. כי זה בטח גמרא של אבאים". ריקי המשיכה והדמעות זרמו לה כמו מפל ביום של גשם. זה לא מסוכן? לא יכול לקרות לה איבוד נוזלים?
אולי אשאל את אמא עוד מעט.
"מה רצית, מצחיקה?" צביקי ענה לה, זורק לה מלח על הפצעים. "מה רצית? שהגננת שלך תבוא למרפסת ותלמד אותך שירי אצבעות? וכל הילדות מכל הקומות ישירו איתה שיר של נחליאלי?"
את כל זה, להזכירכם, שמעתי מהסלון.
לא יכולתי לחזור למטבח כל עוד הצחוק המשיך להישפך לי בלי רשות מהשיניים. "כן, כן!! למה לא?" ריקי, שנזכרה עד כמה היא מתגעגעת לגננת שלה, הגבירה את הבכי ועל הרצפה התחילה להיקוות שלולית. אולי זה יחסוך לאמא את המים של הספונג'ה? אבל לא בטוח שדמעות העשויות מים עם מלח, מאד מנקות.
"זה לא צנוע, מצחיקה!" שוקי אמר.
"ריקי לא מצחיקה, היא אומרת דברים נכונים מאד" אמא סגרה את ברז המים והניחה את הסיר על הכיריים. הצחוק שלי נרגע סוף סוף, ואפשר לי לחזור למטבח.
כולם עמדו שם סביב אמא והסתכלו מרותקים על הידיים שלה, שחתכו בזריזות עוף קפוא שהיה פעם תרנגול בלול, לחתיכות חתיכות.
"היה לנו כאן בוקר מרתק מאד, וזו רק ההתחלה" הידיים של אמא עבדו תוך כדי דיבורים. "ריקי הרגישה מחוץ לעניינים. אף אחד לא אוהב לראות את האחרים נהנים כשהוא לא נוטל חלק".
"שתעזור לך במטבח!" הצעתי לאחותי הנסיכה. "בנות אמורות לעזור לאמהות שלהן".
"הן אמורות להיות בבית", אמר שוקי החכם. "כמו שרה אמנו שהייתה באוהל, כל כבודה בת מלך פנימה!"
"אבל אין לנו אוהל", אמרה ריקי. "ומסעמם כל היום בבית! אני רוצה גננת במרפסת".
עכשיו התחילה השלולית שוב בעיניים של ריקוש. מי יודע מתי זה יגמר.
"יש לנו את השכנה הדודה רוחמה, הרי נזכרנו בה בפרק הקודם!" נזכרתי.
"אז מה. היא לא בגיל שלנו. היא לא יכולה לשחק איתנו בבובות", ריקי המשיכה לבכות.
"לשחק לא" אמא הסכימה איתה. "אבל אתן יכולות לעמוד בדלת שלנו והיא בדלת שלה, כשכולנו עם מסכות,
ותדברו בינתיים".
"אז מה, סתם תפטפטו?" הצחוק עלה לי שוב לשיניים בצורה מסוכנת. "כמו קשישים בבית אבות?" שוקי שאל.
כולנו שתקנו, סוף סוף קצת שקט נעים באוזניים.
"אני רעבההההה", ייללה פתאום ריקי אל תוך השקט.
"אההההה" צירי מחתה אף היא, על השקט הזה שלא מתאים בכלל לבית בזמנים של קרבולה.
"עד שאני מכינה לכם צלחות, תאכלו תפוח" אמא אמרה.
במהירות היא חתכה לכולנו תפוחים. "תשים את הליבות של התפוחים בפח, שייקי" היא העבירה לי ליד את החלק של הגרעינים.
בדרך לפח הספקתי לבדוק אותם. למה קוראים להם ליבה של תפוח? זה ודאי מלשון לב. כמו שהלב במרכז הגוף, גם הליבה במרכז התפוח.
ומתוך הליבה הזאת… יכול לצמוח עץ שלם.
"לא חבל לזרוק את הגרעינים האלה?" חשבתי לי בקול בעומדי ליד הפח.
"למה מה אתה רוצה לעשות מהם? תכשיטים?" שוקי הסתכל עלי בעוד כל השאר נגסו בשקט בתפוחים.
"לא" עניתי לו בקצרה. "אני רוצה לשתול עץ תפוח".
"ודודה רוחמה תלמד אותנו איך!" ריקי הבריקה הפעם. "הרי יש לה המון עציצים בבית, היא בטח יודעת מה צריך לעשות כדי שיגדל גם לנו עץ תפוחים".
נו נו. בפרקים הבאים נגלה מה יהיו חלומותינו.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »