בסיפור קורים לפעמים דברים הזויים, השעון יכול להאט או לנוע מהר מאד פתאום. הוא יכול למשל, להקפיץ אותנו שנה קדימה. וזה מה שקרה היום לסיפור המתוק שלנו "חכמים בשמחה". דלגנו איתו ועם גיבוריו המתוקים לל"ג בעומר תשפ"א, אל השבוע האחרון ממש.
וכך שייקי מספר:
היינו במדורה תחת הבית. היו בה כל הדברים הטובים שהופכים מדורה למוצלחת: המן הרשע תלוי במרכז, עם פרצוף מרושע ששלומי צייר על כדור כתום. בגדיו היו מפוארים ביותר, היישר ממחסן ה'אלטע זאכין' של שמיל נחום והוא הסתכל עלינו במבט תמים כזה שלא יודע מה הולך להיות איתו בעוד כמה רגעים, כשהמרבה במחיר יצמיד את הלפיד הבוער אל המדורה הגדולה. צביקי קיפץ לקצב התזמורת ולא הבין למה אני לא מצטרף.
המדורה הזו, גם כן. מה היא שווה? קיטרתי לי בשקט בלב. מה שווה מדורה רחוקה כל כך מרבי שמעון. ולמה רק שוקי נסע, אז מה שהוא גדול ממני בשנה ועשרה חודשים.
"לכבוד התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי" לא שמתי לב איך בער הלפיד והתקרב אל המדורה הגדולה. מישהו חילק שם ארטיקים כחולים לילדים ולי לא נשאר. אוף.
"תצטרף למעגל, אל תהיה סנוב!" צעק עלי צביקי במילה חדשה, לא יודע מי לימד אותו. אז נתתי לו יד והצטרפתי איתו למעגל, רק כדי לא להיות סנוב.
אני האח הגדול שלו הערב, אין לו אח אחר לרקוד איתו.
הרגליים רקדו לי כמו זוג קשישים והלב היה במירון. בהמונים שרוקדים שם על פארענצ'עס, במוזיקה הענקית עם הכלים הכי יפים. הלב שלי היה בתיאורים של כל השנים, שלא זכיתי לראות מקרוב בינתיים.
אחרי חמשה סיבובים התעייפתי ועליתי הביתה. צביקי לא ממש רצה, אבל גם להישאר לבד ליד המדורה הוא לא רצה.
בבית חיכו לי שירים שמחים במוזיקה אהובה שלא שמענו במשך כל ספירת העומר. אמא שאלה מי מרח לי מלפפון חמוץ על הפרצוף, הזכירה לי את כל הדברים שהרבה בחיידר אמר, כמה היום הזה הוא גדול ושמח כי התגלו בו סודות התורה ועוד סיבות שלא ממש הצליחו להתגלש לי ללב.
הלב שהיה במירון.
אחר כך הלכו הקטנים לישון ואני חיכיתי ליד החלון. עקבתי אחרי בובת המן זכרונה לקללה שלא נשאר ממנה כלום וכל המדורות שגחלים קטנים לחשו בהן עד שנגמרו.
אמא ישבה על הספה עם ספר תהילים, מנצלת את הזמן הגדול ואני חיכיתי לטלפון מאבא.
"ההדלקה המרכזית כבר אמורה הייתה להסתיים" אמא הסתכלה בשעון ונסתה שוב לחייג לאבא. רק לשמוע שהוא עלה על האוטובוס הנכון ושלום לו ולשוקי.
אבא לא ענה.
אחר כך הגיעו טלפונים אחרים. שמענו שיש בלגן גדול במירון. שמישהו נפל. שמשהו לא טוב קרה.
הידיים של אמא הזיעו כשהיא ניסתה שוב להתקשר לאבא, ולסבא ולאיציק ולכל הדודים לפי הסדר. עכשיו הזיעו גם הידיים שלי. יכול להיות שמשהו רע קרה לאבא? אמרתי חמש פעמים 'למנצח' ואבא הרים את הטלפון לרגע. שמענו סירנות איומות של אמבולנסים ובליל של צעקות בקול של משטרה ומגן דוד אדום והלב שלי כמעט קפץ מהמקום.
"אתה בסדר? שוקי איתך?" אמא צעקה בפנים של גבינת קוטג'.
"אני בסדר ושוקי איתי. אין כאן קליטה. יש בלגן בתחבורה. אל תדא" – ביפ. טו טו טו. הסתכלנו שנינו על הטלפון הדומם. אמא נשמה עמוק. "ברוך ה' שהם חיים וקיימים, ששום דבר רע לא קרה להם". היא ניסתה לחייג שוב ושוב. "אין שם קליטה" נאנחה. ניסתה שוב לדוד איציק. הקול שלו היה מרוסק כשענה לה. "יש כאן אירוע רב נפגעים, אסון נורא" יכול להיות שדוד איציק בוכה? "לא כולם יחזרו הביתה מהנסיעה למירון הפעם". אבא נבהלה פתאום שהטלפון על רמקול ואני שומע הכל. "תשמחי שאברהם בסדר, אל תבהלי שלא עונה לך הקליטה כאן קרס – " ביפ טו טו טו טו טו.
השפתיים של אמא היו לבנות. דמיינתי את שוקי ואת אבא בורחים בתוך בלגן איום ונורא של אנשים, מחכים לשאטל בכביש עמוס, הולכים לאיבוד עשרות אלפי פעמים ולא יודעים איך יגיעו הביתה. עייפים וצמאים ומתגעגעים למיטה, ודואגים, ומליון קולות מפחידים וסירנות ו"זוזו הצידה, סכנת נפשות" שוטפים להם את האוזניים מכל הכיוונים.
אמרתי עוד חמש פעמים את פרק כ' בתהילים וכבר לא היה לי כוח לחשוב. נרדמתי אל תוך דייסה של חלומות מפחידים בריח של אש ועשן ואמבולנסים.
כשהדלת נפתחה קפץ לי הלב מהספה, ובחוץ כבר האירה השמש.
אבא ושוקי נראו נורא.
"כל הלילה התגלגלנו בין שאטלים לחניונים" אבא אמר ונפל על הספה בלי כוח. שוקי לא דיבר. הפנים שלו היו אפורות.
"ארבעים וחמש אנשים לא יחזרו הביתה" אבא ניגב עיניים אדומות. בחיים לא ראיתי אותו בוכה! שוקי לא בכה. יכול להיות שחזרה לנו במקומו בובת שוקי?
הלכתי למטבח, מזגתי לשניהם כוס מים קרים.
שוקי בירך בלחש ושתה. כל הרחמים שהיו לי אתמול על עצמי המסכן שלא נסע למירון, התלבשו עכשיו על שוקי. מסכן, הוא עבר לילה קשה, ייקח לו זמן להתאושש… לא הייתי רוצה להתחלף איתו!
אמא הסתכלה עלי, קוראת את המחשבות שלי:
"לכל אחד נגזרה מכסה מדויקת של צער" אמרה לי ולשוקי. "לשוקי, שחזר אלינו בריא ושלם – אלף פעמים תודה לה', נגזר צער גדול הלילה.
לך שייקי, שדאגת לו כל כך, נגזר צער קטן יותר.
וצביקי" היא הורידה את קולה ללחישה, מול הפיג'מה שהתקרבה מחדר הילדים, "לצביקי נגזר לישון בשקט ובשלווה, בלי לדעת כלום".
"מה שברור" אבא פיהק פיהוק ענק, "שהקדוש ברוך הוא בעל הרחמים, והכל בהשגחה מדויקת".
אבא נאנח. מאוחר יותר ידעתי שכל עם ישראל נאנח יחד איתנו. הלוואי שכל האנחות האלה והדמעות יתקבצו כבר לדלי אחד ענק ויביאו לנו את הגאולה השלמה.