השמש מחייכת אל מטי, היא צועדת זקופה כשידיה מושטות בנוחות אל ידית העגלה. מהצדדים רחלי ומושי שומרי ראש. חיליק מבסוט בפנים, משחק עם זבובונים וצוחק איתם.
ראשים עטויי בנדנות מסתובבים אליה מכיוון הספסל. גלגלי העגלה מתחכחים בשיחים קוצניים פראיים, מועכים אותם קדימה. הספסל עמוס נשים. אתי מפנה למטי מקום, מניחה תיק עגלה וקופסה מלאה קוסקוס על ברכיה. "יש לך כאן מקום מטי, כמה טוב שבאת! הרבה זמן לא דברנו".
אתי משחררת את חיליק אל הדשא הסינטטי, מלטפת שוב בעיניה את עגלת החלומות, מזיזה אותה מהקוצים ומעדיפה להתיישב על הגדר.
"איזו עגלה יפה! הכי עדכנית בשוק או שיש דגם חדש יותר בחנויות?" מטי מושכת כתף. אין לה מושגים בפירמות ובדגמים, לא בדקה תצוגה בשום חנות עגלות לאחרונה.
תמר דוחפת מלפפון לפה דחוס של ילד, הילד פולט אותו בקשת ישרה אבל עיניה של תמר בעגלה. "אז מה, קבלת אותה מתנה מוורדית?" תמר מרחיבה חיוך, הילד בורח לה אל המגלשה, רצועת מלפפון נוחתת לה עלובה על נעל ימין.
"איזו ורדית ואיזה נעליים?" מטי מגרדת לחי. שכנה חדשה הגיעה לבניין ולא ידעתי?
"לא קוראים לה וורדית?" תמר מקמטת מצח ונזכרת מיד, יחד עם אתי. "יסמין! שיהיה יסמין. כולם מאותה משפחה של פרחים" היא מתקנת את עצמה. "אז מה עשיתם עסקת בארטר? את תומכת בה והיא תומכת בך כלכלית בתמורה?"
"כן אני באה לנקות לה כל יום את התריסים ובתמורה היא קנתה לי עגלה בצרפת" פניה של מטי רציניות. "מה? עזבת את המוקד הטלפוני? עברת לעבוד במשק בית?" אתי מחזיקה את הלב. "זה בנוסף" מטי מרגיעה אותה, "על כל תריס שאני מקרצפת לה לפסח הבא, היא נותנת לי עוד סנטימטר של עגלה".
האוויר משתחרר סוף סוף. הסים נופל לראש של אתי לאט. "את צוחקת עלינו…"
"מנסה" מטי מודה באשמה, "ואם אתן באמת רוצות לדעת, לא קבלתי את העגלה מיסמין" למה יש מנגינה מתנצלת בקול שלה?
"אה חשבתי" אתי מגרדת לחי, קופסת הקוסקוס נופלת לה מהברכיים, נשפכת בין שיחי הקוצים ומדשנת אותם. "כי אתן נורא חברות לאחרונה".
"שכנות נחמדה ותו לא" מטי מחפשת נושא אחר להעמיק בו. "יש חתונה השבוע, לא? ראיתי הזמנה תלויה במעלית".
"פנינה שלנו מחתנת!" אתי מוחה כף. "ואיזה מעצבן שזה מחוץ לעיר. הדבר האחרון שאני אוהבת הוא להיתקע בפקקים בין עירוניים".
"לפחות נקשט את הבניין יפה" תמר מתעוררת, "אשלח את שרי שלי לארגן עם שאר הבנות. למי כאן יש קריפונים? ואיפה השלט מהחתונה הקודמת בבניין?".
הנמנמן התמנמם על כף היד של גלעד בחוסר כוח.
גלעד ליטף לו שוב את הגב והרים מבט אל היער. איפה כולם?
הוא מצמיד אצבעות לפה, מרים קול צרוד: "חברה! איפה אתם?" שקט עמוק עונה לו. "ירוקים! ברחתם לי?" זיקית ירוקה מרשרשת על עץ מולו, פותחת עיניים מחליפות צבעים.
אין הד ביער הגדול, העצים סופגים את קולו בשקט וקול אחר צורח לו באוזניים. 'צח! הוא פשוט שכח אותי! נטש אותי לבד ביער כמו איזה הומלס!'. הבטן מתכווצת לו בכאב מוכר. כתפיו נופלות, נטושות. 'תנשום עמוק, מתוק שלי. תנשום ותנשוף ונסה להירגע' מזמזם לו קול רך ורחוק בראש. הוא מנסה להכניס אוויר, משהו תקוע לו בחזה. חיוך עלוב נמרח על פניו, נזכר בשכן הברסלבר ששיכנע אותו פעם, לבוא איתו ליער ולצעוק את הנשמה.
'אולי תנסה את זה הפעם?' שואל אותו הקול של נוסי העליז מקומה חמש. פאותיו הארוכות רוקדות איתו כשהוא מדגים לו וצורח: ט א ט ע!
'אל תנסה את זה, הנמנמן עלול להתעורר'. קול שפוי מנסה לאפס את גלעד מכל הקולות האחרים שהוא שומע. 'אתה לא באמת יודע במה להאכיל אותו ואיך לטפל בו. אין בך טיפת כוח לדווש שוב על האופניים כדי לחפש וטרינר'.
אז מה כן?
מפלצת קרה צובטת לו את הלב. ידו הפנויה נוברת בתחתית התרמיל, מוצאת גרעיני חמניות בשקית נייר מעוכה, במידנית נשארו איזה שלש מאות מיליליטר מים, באומדן גס. לא ימות אם יעבור עליו לילה ביער.
החושך מעמיק. היד הפנויה נוברת בכיס. נעצרת לרגע וממשיכה בדרכה. צח לא כאן ואם היה?
שולף פלאפון. מדליק אותו, הבטרייה מלאה מחוסר שימוש.
מחייג ל'צח חברי הנאמן' בזעם כבוש. איזה נאמן ואיזה נעליים. המספר אליו חייגת איננו מחובר.
איפה הפנס? החושך מעמיק, היד של גלעד רועדת מחפש אחר פונקציית התאורה. מתעלמת מגלי קרינה שעלולות לחתוך אותה.
תאורת המסך נדלקת, מהבהבת.
מנגינה קלאסית נוגה מעט ששמר פעם במיוחד בשבילה. אמא יקרה מתקשרת אליך. הגוף שלו נהיה חם והיד מגבירה את הרעד. בסך הכל היא אמא טובה, תמיד דאגה לי ואהבה אותי בדרך שלה. טיגנה לי שניצלים בלי סוף.. בחילה עולה בו. ריח חזה עוף מטוגן ואלפי חלקיקי תרנגולת מאשימים אותו על כל השנים.
הוא עוד לא בשל לענות לה. אולי בהמשך יחזור אליה.
חייב לגבש לו דיבור. על המסך מהבהבים עשרים ושלש שיחות שלא נענו, עשרים ושלש הודעות קוליות.
היד כבר לא שואלת רשות. מקישה על ההודעות ומשמיעה לו אותן.
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
