שקשוק כלים כבדים התקרב אל תוך היער. חשמל עבר בין החולצות המודפסות בירוק. הם הרימו דגלים, נימי הצוואר של צח בלטו כשצעק עם כולם, את הדקלום ששיננו בעל פה:
"לא למפעל פלסטיק! לא לחפירות! לא להריסת היער! לא להכחדת בעלי חיים שנשארו אחרונים בעולם!" גלגלי הפלדה הכבדים לא מאד התרשמו, צמיגים ענקיים המשיכו להתקדם אל בין האורנים, דורסים שיחים ירוקים, פטריות חפות מפשע נמעכות אל מותן. עשרים נערים צעירים חוסמים להם בגופם את הדרך.
"לא נזוז מכאן" עופר מכריז, נשכב על האדמה, ידיו מגינות על ראשו.
"אנחנו רק פועלים, תנו לעבוד!" צועק איזה אחמד ממושב הדחפור, "מה עניינים איתכם בחורים? אז השתעממתם מה? נגמרו המקומות להפגין בהם?" אדם בגודל מקרר, כנראה הקבלן, מנסה לפזר אותם בידיו, "להביא לכם פרשים עם גז פלפל ובואש וכל זה? תזוזו מפה בטוב אחרת זה יגמר גרוע".
הם קפצו אגרופים.
"לא למפעל פלסטיק, לא לחפירות, לא להריסת היער, לא להכחדת בעלי חיים אחרונים!" דקלמו בגרון ניחר.
"אתם זזים או לא?" הבריון מתחיל לדחוף אותם פיזית, עופר נופל על שיח קוצני, הדקירות כואבות, אז מה.
"לא נזוז מכאן עד שתזוזו אתם!" הוא התרומם, שילב ידיים שרוטות. אחמד אחד עלה על הכלי הכבד והתחיל להזיז זרועות פלדה לכיוון הבחורים. הם קפצו באינסטינקט אחורה. אחר התקרבו שוב, נצמדים אל זרוע המתכת, מלפפים אותו. מתנדנדים עליו.
"לא נגמור איתם" המקרר נאנח, התיישב בשיכול רגליים והצית סיגריה משובחת. מתכונן לגל צעקות נוסף.
מטי התקרבה אל הקסם, ליטפה את חלקי העגלה הבוהקים ודמיינה את עצמה צועדת זקופה עם חיליק בפנים, כמה יפה הביגוד ואיך ישלים את התפאורה. "ה' אוהב אותי" מנסה את הקיפול ביד אחת, מסתבכת. "אני יודע את זה מזמן" שרוליק עוקב אחריה, שמחה פושטת בו.
"הסט הזה יהיה מושלם לסיום" היא פורשת על שולחן הסלון חולצה חולצה חולצה, חצאית מכנס מכנס, קרדיגן קרדיגן וקרדיגן אחרון בדיוק במידה של חיליק. הם יהיו כאלה נסיכים! ליטפה את הגימור המושלם בגווני שחור אדום ירוק.
מטי כמעט רוקדת. "מטופש שאני שמחה מכאלה דברים חומריים אה?" היא מסמיקה, מקפלת את עגלת הטרנטה וכמעט בועטת אותה אל חדר המדרגות. "אתה בטח מתחרט שהתחתנת איתי".
שרוליק צוחק צחוק טוב. "אין אשה אלא ליופי" הוא מצטט גמרא. "יש לך טעם טוב ואת אוהבת אסתטיקה, אפילו גרפולוגית אמרה לך את זה פעם, זוכרת?" מטי מגחכת, תחי הגרפולוגית מהתכנית הסמינרית! אם הייתה רואה את הבית שלה ואת הקירות המקושקשים…
איזה נסיכים הם יהיו, חייבת לעשות צילום סט, להגדיל ולהדפיס על קאפה. אולי למשלוח מנות לשוויגער? אולי לראש השנה? היא תרווה נחת.
"יודו לה' חסדו" שיר עם חן של פעם נכנס לה אל תוך החלום. השוויגער, אלא מי? וקולה שמח כל כך.
"מטי'לה מה שלומך? איך מתכוננים לסיום הגדול?
"בהתרגשות גדולה" מטי מקפלת את השקיות בשחור זהב ומניחה למשמרת במגירה האחרונה במטבח. קולה של השוויגער צופן סוד:
"קניתי לכם מתנה לכבוד הסיום, אני יודעת שאת אוהבת להלביש לילדים סטים" קולה יורד, "למרות שאת יודעת, אני בעד שמירת האינדיבידואל של כל ילד. בכל אופן, רציתי לשמח אותך ותקשיבי מה קניתי:
סט שכפ"צים בגווני ירוק, וגם לך שכפ"ץ חינני באותו גוון" מטי מתיישבת, חייבת שכפ"ץ. "וואו את כל כך מסורה אלינו!" מטי מודה כמצופה, מלטפת ערמת בגדים בריח לבנדר. "משתדלת" השוויגער נאנחת, "הייתי רוצה לעזור הרבה יותר למשפחה המתוקה של שרוליק שלי, אבל העומס של החיים, והרגליים שכבר לא כל כך צעירות…"
"את חמות מעל ומעבר, תמיד היית לי כמו אמא" מטי מאמינה לכל מילה שיוצאת לה מהפה. "כל כך מסורה וכל כך הרבה מתפללת עלינו, אין לך מתחרים!" המתחרה היחידה שלך נמצאת, להבדיל בין חיים לחיים, בהר המנוחות.
מטי בולעת רוק ומסיימת במאמץ קטן: "לא סתם יצא לך כזה שרוליק מיוחד".
השוויגער זורחת מעבר לקו, מטי בטוחה בזה.
מחפשת מקום בארון הילדים, בודקת אותם שוב: הם לא יתאימו בשום אופן לשכפ"ץ ירוק. יחדשו את הבגדים היפים האלה בהזדמנות אחרת, כי אין ספק שהשוויגער תופיע במסיבת הסיום, במלוא הודה והדרה.
גלעד השתכשך בתוך בריכת ענק מלאה בחלב, ריח חמוץ הדביק לו אלפי חלקיקי פרה באף. הוא רצה להקיא. צח צחק עליו מהצד. בכי שקט התערבב לו באוזניים. היו שם אמנון הירקון, פרה שלא טעמה טעם חטא ויער ענק שאנשים רעים רוצים לעקור, לקדוח בו יסודות למפעל פלסטיק שימשיך לזהם את האוויר.
אנשים! למה אתם הורסים את העולם בלי הפסקה?
גלעד רצה לבכות, אבל החלב סתם לו את הפה.
משהו זחל לו על היד. לאט. אלו לא היתושים מחוף רידינג. זה משהו אחר, רגליים קטנטנות מטפסות לו על היד, תיכף יגיעו לצוואר —
גלעד פתח עיניים אל רוח אורנים ומצא של דשא תחתיו. 'אז נרדמתי בסוף, אה? לא רגיל למסע מפרך באופניים, עד עכשיו לא מרגיש את הרגליים. ועכשיו נבדוק אותך, קטנטן' גלעד בדק את היצור הקטן שטיפס לו על היד, מזכיר עכבר אבל הוא לא… ליטף את גבו ביד ימין, מקמט מצח. "אתה נמנמן!" הריע בשמחה ליצור הקטן. "כמה קטן, ככה חמוד" גלעד מיקד מבט אל תוך העיניים הקטנות. משהו לא מצא חן בעיניו. נראה לו שהנמנמן מיובש.
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
