לילה שחור התרוצץ מהחלון. יסמין חיפשה משהו שיעסיק לה את האוזניים והמוח, יגרש את המפלצות שמסתובבות לה בראש ומאיימות לאכול אותה חיים. הווייז מבטיח להם שעה וארבעים דקות על הכביש, היא חייבת להצליח להתמודד עם זה.
ניסתה לשחק בכפתורי מערכת השמע, מדפדפת בין הרצאות קירוב מפי רבנים שונים, חיזוק אמונה, מדיטציות ותרגילי הרפיה. דבר לא הצליח לחדור את קליפת המוח שלה. אחרי עשר הרצאות שהחליפו זו את זו נשארה עם מנגינה קלאסית שאינה אומרת דבר.
"רצינו לדעת מה קורה איתו" אדם המהם, מנסה לרכך את השקט המתוח. מצמצם עיניים מרוכזות במשאית שלפניו שעושה עצירות פתע מסוכנות מדי פעם. הלוואי יצליח לעקוף אותה. "הנה תיכף נגיע ונדע הכול, נזכה לראות אותו".
"השאלה באיזה מצב" יסמין נשכה שפה, ידה לופתת ספר תהילים קטן ושפתיה אינן מסוגלות לנוע. נכנסו לכביש שתיים, מתקדמים לאורך מישור החוף. יסמין פתחה סדק בחלון, אולי בריזה מהים תרגיע בה משהו. "הייתי רוצה עכשיו אור יום" יסמין הצטערה לרגע, "הייתי רואה את השדות המדהימים ואת קו החוף, ירוק וטבע תמיד מרגיעים אותי".
אדם צחקק, "יש מישהו שירש ממך את האהבה לירוק". גלעד חדר לה אל הלב, מקמט אותו באחת. הביטה נוגות מהחלון, החושך עטף את הנופים כולם, מסתיר תחתיו את כל גווני הירוק, הטורקיז ותכלת שמיים, כלנית מצויה סוגרת שם עלי משי עדינים, תורמוסים ונרקיסים שומרים את חגיגת הצבעים שלהם למחר, מסתירים את צבעיהם העזים תחת שמיכה אטומה של חושך.
רק נורות פשוטות מאירות את הדרך, צובעות את השחור בפסי זהב.
הרי הכרמל הבהבו להם שלום, אפיהם המחודדים הלכו וקירבו להם את חיפה, פנו לכיוון מערב, מתקרבים לנהריה. בית חולים לגליל.
עשר דקות למציאת חניה, עוד עשר הסתבכות בין מסדרונות ומעליות.
גלעד המתין להם בחדר מיון, לבן כמו המיטה ששכב עליה, מחובר לעירוי נוזלים.
"אז אתם ההורים" התרומם איש זר מכסא פלסטיק, מפנה את מקומו לאפוטרופוסים האמיתיים. ניתאי העביר מבט שמנסה למצוא חוט מקשר בין הזוג החרדי – צרפתי, לבין הילד האומלל שמצא שכוב מחוץ למרפאה הוטרינרית, זרוק כמו איזה הומלס. לא מצא קשר.
יסמין התעלמה מהמבט, קרבה לגלעד והחזיקה לו את היד. גלעד לא התנגד. ידו הייתה קרה וכחושה. "גלעד שלי" דמעה אחת זלגה לה מהעין, סללה שביל על הלחי ופילסה לה דרך בין הורידים הכחולים ביד החיוורת, חממה אותה.
"אז אתם ההורים" רופא תורן התקרב אליהם, מבזיק מבט – חידה קצר כמבטו של ניתאי. "הוא הגיע לכאן במצב חמור של התייבשות, והבדיקות שהתחילו לחזור מהמעבדה מספרות גם על תת תזונה לא קטן" היה משהו מאשים בקול הרופא. גלעד פתח עיניים, בוחן בחולשה את הוריו, שוב עצם אותן, מרפה אל תוך עולם מטושטש שאין חייבים בו דבר לאיש. "כרגע הוא מקבל נוזלים ומלחים, בהמשך נשקול עירוי ברזל דרך הוריד, זריקות בי 12, תצטרכו לעקוב אחרי התזונה שלו. הוא הגיע לאנמיה קשה, המאגרים שלו מרוקנים לגמרי".
ניתאי אבשלום התחיל לזוז. לוחץ את ידיו של אדם. "יש לכם ילד זהב, קצת ליטוש ועוד יביא לכם נחת".
"הצלת את הבן שלנו", הוא הביט בו בעיניים ממוסגרות באדום, "היית בשבילו במקום שאין אנשים… ה' ישלם לך!"
"אמן" ניתאי העביר יד נבוכה על ראשו החשוף, חיטט בכיס ושלף משם כרטיס ביקור מעוצב, שכלבלב חמד מחייך בו ומספר על ניתאי אבשלום, וטרינר שחיות אוהבות אותו.
הם הבטיחו לשמור על קשר.
המוניטור של גלעד התחיל לקפוץ ולצפצף, מזעיק אליו אח רפואי, הוא בדק אותו ואת חיבורי החוטים, בחן את פניו. "אסור לו להתרגש" אמר בקול מוכיח להורים. "לא כדאי לפתוח כאן נושאים רגישים". האח המתין עד שהמדדים התחילו להתאזן, והלך. גלעד הזיז רגליים בחוסר מנוחה.
"מה מפריע לך, גלעד?" אדם ליטף לו את היד השנייה. גלעד נאנח. "נמנמן" הדופק שוב התחיל לרוץ לו. "השארתי אותו נטוש בתיבת האופניים! הוא…. הוא חי?? עד שהצלתי אותו…".
מטי הובילה את עגלת היוקרה במעלה המדרגות, המעלית שוב חורקת ומאלצת אותה לשמור על כושר. הגלגלים קיפצו מדרגה ועוד מדרגה, מוישי ורוחלה 'עוזרים' להם לעלות ורק מכבידים את המשקל שלה.
סיימה את גרם המדרגות האחרון, פנתה אל דלת הבית ומשהו נתקע לה ברגל. מצאה את עצמה משתטחת קדימה, מעיפה את העגלה בתנופה אל קצה הסלון ונופלת היישר על שקית הלחם והפרות שחזרו מהגינה, מרפדים לה את המכה.
הילדים מיהרו להתכופף ולבדוק אותה מקרוב. "מאמי נפלה!" מוישי הכריז בקול מתפלא. "אפילו שהיא אמא גדולה! אמא יש לך שבר? יורד לך דם?" קמטים הופיעו במצחה של רוחלה. "כואב לך מאד, מאמי?" מטי חייכה אליהם, שמחה לגלות שכל האברים שלה שלמים והיא מצליחה לקום אל הספה, נושכת שפה. הקרסול קצת כואב, עד מחר זה יעבור.
"מאמי? להביא לך פלסטר?" מוישי עוד לא נרגע, "אני בסדר, היה לי נס" מטי הרגיעה אותם ואת עצמה, בודקת את נעל ימין שהכשילה אותה. פתחה את השרוכים, שלפה את המדרס החוצה ועיניה הצטמצמו. "עשה כבר את שלו" בדקה מקרוב את קצותיו המפוררים, "מאמי צריכה מדרסים חדשים".
"וגם נעליים" זרחה רוחלה. "הנעליים שלך מקומטים כמו זקנה!"
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
