מטי מתנשפת במדרגות, שוב המעלית תקועה וחיליק אצל חפצי בטח מתגעגע לאמא. מעפילה אל הקומה החמישית, דופקת קטועת נשימה.
אוף עם האחמ"שית! איך היא לא מוותרת לה לצאת אפילו דקה לפני הזמן.
"מתנצלת" חיליק זוחל מולה בפנים מרוחות קרם ריחני ושתי קוקיות מתוחות היטב. הוא מחבק לה את רגל שמאל שכמעט מפילה אותה אל תוך הסלון המשופץ של חפצי.
"האוטובוס ברח לי, הבוסית לא נתנה לי לצאת רגע לפני…" זה נשמע כבר כמו תירוץ שחוק. מול פניה החמוצות והשותקות של חפצי הבטיחה מטי להוסיף לה בונוס בסוף החודש.
הושיבה את חיליק בעגלה האלגנטית והזמינה את המעלית, מנסה להסדיר נשימות. 'המצב הזה לא לעניין' אמרה לחיליק הקשוב. 'לא תקין שכל שני וחמישי אני לוקחת אותך באיחור. צריך למצוא פתרון. לא יכולה שחפצי תכעס עלי'.
חיליק משך את גרביו והעיף אותם אל תוך הדלת הנפתחת, נוגס את בהונותיו בהנאה. מטי שלפה לה קרטיב דובדבן עבודת יד. רגע נשימה לפני שהגדולים מגיעים.
"מה אתה אומר, קטנצ'יק?" חיליק שקל בדעתו, פוער עיניים מקשיבות. "שאבא ישבש את סדרי הכולל לא בא בחשבון, נכון?"
"כון!" חיליק מחא כפות רגליים.
"אז מה נעשה, אין לך רעיון אחר? אולי יסמין תיקח אותך? זה יהיה קצת מוגזם לבקש ממנה. יש לי רעיון!" מטי חלצה נעליים נפלה אל הספה ומתחה רגליים אל כסא. "הכי טוב שנמצא לי עבודה אחרת, נראה לך שכיף לי לענות כל היום לטלפונים של אנשים? אני מתייבשת!"
"למה, לא שתית היום מספיק?" רוחלה, מתי צנחה למולה? עיניה מלאות רחמים. "להביא לך לשתות, מאמי? אני יכולה גם קרטיב?"
מטי ניגבה מהרצפה שאריות קרטיב דביקים, סידרה לה את כיסוי הראש מגישה לשרוליק את הטלפון, שוב הוא מנגן את הרינגטון של 'שויגער תחי' את ה'הלילה טוב' מטי מפנה גם אליה.. פנינה כבר המתינה בתחתית הבניין. מחותנת בעמדת נחיתה. "תודה שבאתן לחתונה, שמעתי שלא היה קל בדרך. הפגנות וכאוס, אבל שימח אותי שבאתן".
רוח נעימה העיפה עצים מולן, במתנ"ס חיכתה להן יסמין לבדה, מטופחת ורעננה כתמיד. כאילו אין שום תיק ירוק על הלב שלה במשקל אלף טון.
יסמין הציצה בשעון. "אנחנו אמורות להתחיל אבל רק אתן כאן בינתיים" מטי סקרה את המרחב הריק, את הדלת השותקת. "עד שכולן באות אגלה לכן על מה נדבר היום ותתחילו להפעיל את גלגלי המוח: על הרצון הפנימי והאמיתי שלנו".
גלגלי המוח של מטי נעו מאליהם. "למי זה יוסיף?" היא חוטפת ריאקציה. "אז אני רוצה פנטאוז על הים עם מכון כושר כל יום וטיול לצפון פעם בחודש ושיחת טלפון אחת עם אמא שלי…" מטי הסמיקה, איזו פליטת פה מטופשת!
יסמין התבוננה בה בקשב ופנינה שאלה, אם מטי ניתקה קשרים עם אמא. זה קורה היום במשפחות הכי טובות.
"כן" הסומק של מטי מעמיק. "פשוט אין קליטה במקום שהיא גרה בו".
"יוהו" פנינה אמפטית. "ממש בקצה העולם? איפה?"
מטי מבליעה חיוך. "דווקא לא מאוד רחוק אבל ככה זה בהר המנוחות, אין שם קליטה לטלפונים". פנינה מביטה בה בהלם, בולעת את הלשון יחד עם השיניים.
פניה של יסמין שלוות. "קודם כל תני מקום לרצונות שלך. רק תקשיבי להם ותרשי להם להיות. הרי הרצון מגיע מהנשמה שלנו. למה לזלזל בו?"
"למה לחיות באשליות?" מטי מגחכת. פנינה עדיין בלועת לשון.
"לפני האשליות כן או לא. יש רצון. הרצון שלך לדבר שוב עם אמא למשל, הוא כל כך לגיטימי! ואולי גם לא רחוק. אנחנו מאמינים בתחיית המתים הרי…". מטי מהנהנת, דמות רחוקה במטפחת בהירה ועיניים טובות מהבהבת לה ממגרה רחוקה במוח, שוב מיטשטשת. נעלמת.
דלת האולם מתחילה לנוע. "ומה עם הוילה על הים? וחשבון הבנק המנופח שאני רוצה, עם כסף בלי סוף לכל מה שאנחנו צריכים?"
"רצונות יפים, תני להם להיות בלב שלך". יסמין מלטפת לה קלות את הכתף, ניגשת אל הבאות.
"שלום מירה, שלום דבורי ואביגיל ומוריה! כמה טוב שבאתן' היא מושיטה יד לבבית. "אז מה, הזזתן כולכן את השעון?"
"מעניין מה שגברת שלג אומרת" שרוליק מלטף את זקנו ומרים מבט אל שמיים מכוכבים מעבר למרפסת. "זה תרגיל חשיבה מעניין, לחשוב מה שאנחנו באמת באמת רוצים…"
"ברור שהרצון הכי חזק וטהור שהולך איתי כל השנים התגשם כבר, ואני מודה עליו אלף פעם… כל כך רציתי בית של תורה!" העין נרטבת למטי וברור שזו רק עייפות. עבר עליה יום ארוך.
"נו ו…" שרוליק תולה בה מבט שואל. "מה את רוצה חוץ מזה?"
"לא יהיה פוטוגני להגיד את זה". מטי מתביישת מעצמה.
"לפעמים עדיף אמת פחות פוטוגנית משקר מגונדר" שרוליק פסק ומטי מצאה שהיא אוהבת נורא את המשפט. אולי תעצב אותו על מגנט לתלייה על המקרר.
יסמין נושמת עמוק, בולעת אל תוכה שמיים מחליפי צבעים ועננים שמטשטשים את השמש רגע לפני שהיא נעלמת.
הרוח מניעה את עציצי המרפסת, מוליכה אליה אבקני ריח וקסם.
עלינו לשבח, נושקת לסידור ובתזמון מושלם מצלצל הטלפון.
מביטה על הצג והלב קופץ. זה גלעד! מה קרה ששוב נזכר בה?
"גלעדוש?" היא לואטת לטלפון. כחכוח עבה משיב לה בתגובה. "מדבר ניתאי אבשלום, את לא מכירה אותי. הבן שלך שוכב כאן ולא נראה טוב. לפנות אותו או שאתם מגיעים?"
ליסמין מצלצלות האוזניים. "מה קורה איתו?? הוא נושם?" "נראה כמו התייבשות או תשישות מצטברת, נקווה שרק זה. אני מזמין מד"א".
יסמין ממלאה בקבוק מים, ארנק, סוכריות בלי סוכר וקרקרים וכבר ישובה בתוך הרכב. "אנחנו במרכז, יצאתי לדרך, תעדכן לאן פיניתם אותו".
היד של יסמין רועדת על ההגה, תעבור דרך בית המדרש, תאסוף משם את אדם והוא יחליף אותה בנהיגה.
היא לא מסוגלת להתרכז.
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
