"בדיוק עכשיו זה נרגע" חיליק היה נינוח על הידיים של חפצי מלקק בנחת ארטיק לבן. על מצחו הרחוץ מודבק פלסטר רגיל ורק שפריץ קטן של דם על חולצת התכלת, מעיד על דרמה קטנה שהייתה כאן.
מטי חיבקה אותו, "רצית את מאמי ביום החופשי אה?"
"שובבון" חפצי נשקה לו על הפלסטר. "נראה לי שהוא יכול להשאר… הוא בסדר גמור. את יכולה לחזור לענינייך"
"נראלך שהוא יסכים!" מטי ליטפה את היד שלפתה את כתפה. נפנפה לחפצי וירדה הביתה.
"אין מדרסים ולא נעליים" הודיעה לחלל הבית, מעיפה את נעליה הבלויות לשתי פינות הסלון.
"למה?" איש בפרצוף כרית מצמץ אליה מהספה. "שרוליק! מה אתה עושה כאן!"
"חזרתי מוקדם, כאב לי הראש. נראה שתפסתי איזה וירוס… מה קרה? למה חזרת בלי כלום?"
"השם ריחם עלי והציל אותי מבושות, ברור שהאשראי לא יעבור!"
וילון אפור נסגר על עיניו של שרוליק. "למה? ברוך ה' אחרי שעשיתי מאמץ, החברה הסכימה להגדיל לי את מסגרת האשראי".
וזה אמור לשמח אותי מאד! מטי קיטרה בלי קול. עוד מסגרת, עוד ריבית, וחוזר חלילה וחס.
"את חוזרת עכשיו לחנות ולא שבה הביתה בלי נעליים חדשות לרגלייך" שרוליק היה נחרץ. "חיליק עלי".
"אבל אתה לא מרגיש טוב! תפסת ווירוס הרי" מטי מחתה, חיליק כבר קיפץ על ברכי אביו. "אני בסדר גמור, התנומה עשתה לי טוב. לכי!" הוא כמעט גירש אותה, היא הלכה.
"יש לך כל מה שאשה יהודיה מאחלת לעצמה" זמררה לעצמה בתחנת האוטובוס, "בעל תומך שיושב ולומד תורה, ילדים בריאים ושלמים, קורת גג, את אמורה להיות המאושרת בתבל!".
האוטובוס הגיע, תקפה את הרב קו, התיישבה ליד חלון. בחוץ נוסע נוף עירוני ושמי תכלת בהירים ויפים, זה רק החלון שמאובק בשכבות. מישהו מנקה חלונות בחברת האוטובוסים הזאת?
חנות האורטופדיה עדיין פתוחה, על הדלפק של שלום מחכה לה רכישה מוצלחת ויקרה, שתלווה אותה לאורך ימים ושנים ותעניק לרגליה יציבות.
זה רק הארנק שכבד לה, למרות שהוא ריק.
חבורה מוזרה עמדה בחניון בית החולים. יסמין נשענה בתנוחת מקבצת נדבות על דלת הרכב הפתוחה, צח עמד לצידי אופניו בעמדת זינוק, וגלעד עמד בין השניים, תרמיל מרושל על כתפו ועציץ קטן של סחלב נח בכף ידו.
"אתה יכול לשבת במושב האחורי" צח זרק. "וניסע לחלץ את האופניים שלך מהווטרינר אבשלום ההוא, איך שקוראים לו".
סירנה עזה קטעה את השיח, אמבולנס התקרב אליהם, שועט סמוך אל דלתות החרום. יסמין הסבה מבט. הסחלב הביט בה, שותק.
"אתה יכול לשבת כאן במושב לצידי, על כסא מרופד עם מזגן שש עשרה ומוזיקת רקע" יסמין פלטה סתמית לנער המבולבל שמולה.
גלעד התבונן בין עלי הסחלב, עיניים מתבוננות בו מימין, משמאל, וגם מתוך הפרח. עיניים קטנות ושחורות.
"דבר ראשון האופניים שלי, ואולי נמצא שם את נמנמן" קולו של גלעד היה נמוך. "אין לזה הרבה סיכויים, אח שלי" צח טפח לו על השכם, שומט את התרמיל אל האספלט. "ואם אתה אוהב אותו זה אמור לשמח אותך, חיית בר אוהבת לחזור לטבע, למקום שבו הוא נולד וגדל".
גלעד מצמץ. "אבל לא אמרתי לו שלום. אולי הוא בכל זאת מחכה לי?"
"אולי" יסמין שמה לו על בועת החלום. "אני יכולה להסיע לשם את שניכם" יסמין פתחה את הדלת האחורית. "את האופניים אפשר לקשור על הגג".
"אנחנו מעדיפים לנוע עם אמצעי תחבורה כמה שיותר קרובים לטבע" צח ענה בשם שניהם.
יסמין רצתה לצרוח. חשקה שפתיים ונכנסה אל תוך הרכב. התניעה. "כשתרצה לחזור הביתה הדלת תמיד פתוחה" אמרה בקול עצור. גלעד היטשטש מול עיניה, הפך לכתם צבעוני בלתי מזוהה שהלך והתרחק. לא חיכתה לתגובה מצידו, השתחלה החוצה מהחניון, נותנת גז הביתה. מחפשת טישיו בתא הכפפות, על המושב לצידה, בתחתית הרכב, לא מוצאת.
"כמה אני יכולה להתחנן אליו" אמרה בקול. "אני מרגישה שמיציתי. גלעד הוא גם שלך, תסדר לו בבקשה את המוח".
"שילך לאן שטוב לו באמת, ואיפה שיהיה – שמור עליו. על הגוף והנפש והנשמה. ששום דבר רע לא יקרה לו במשתלה, שיצא מהבוץ שהוא נמצא בו בלי לדעת, שיגדל משם כמו… כמו צמח רענן וירוק".
יסמין כבר לא חיפשה טישיו, כמה טוב שמקור הדמעות הוא טבעי, כך היא יכולה לטעום את המלח, לבלוע אותו ולקוות שיבואו ימים מתוקים יותר.
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
