"נפגשנו פעם בהפגנה כלשהי?" האיש צמצם את עיניו, בוחן את גלעד מכף רגל ועד מצחיה. גלעד משך כתף, הבטן קרקרה והוא חייב ארוחה נורמלית כדי להשקיט אותה.
"הייתי בהרבה הפגנות בימי חיי" הפטיר. כבישי צפון, דרום ומרכז עם יערות עד וחופי ים מזוהמים התערבלו לו בפלשבקים מול העיניים.הזר חייך, הושיט לו יד. גלעד הושיט את שלו, רפויה. הבהוב קטן בעין. "אתה משלנו!" הכריז הזר, מאיפה הוא לוקח את זה?
"אני זוכר בוודאות, שמעתי את הקול שלך באחת ההפגנות הגדולות. את כל הנשמה צעקת. אם כן יש לשנינו אידיאל משותף, שנינו נלחמים למען עולם טוב יותר.
אתה קצת חיוור, תבוא איתי לארוחת בוקר?". הבטן המקרקרת הכתיבה לו את ה"כן" אבל עיניו חיפשו את צח. "החבר שלך יצא לסידורים בתל אביב" האיש קורא מחשבות? "הוא אמר לי להגיד לך שלא תדאג לו". הלב התקמט לו לגודל טישו מעוך. שוב נעלם לו החבר היחיד. שוב מצא לו עניינים מעניינים יותר, מי יודע מתי יחזור אם בכלל. המזרון המרוקן הביט בו בבוז מהמחסן. שילך לו צח לענייניו, גם לו יש עניינים.
דווש על אופניו אחר רכבו של האיש, הם עצרו במתחם הבורסה, מסעדת "פרחים ירוקים". גלעד בחן את השלט. המילה "צמחוני" חייכה אליו לצד אותיות כ.ש.ר. האיש הזר בסדר, הוא יודע לאן לקחת אותו.
עיניו חיפשו תעודת כשרות, מצאו אחת עם חותמת של רבנות ישראל. 'נבלות אין כאן כי הכל צמחוני' הרגיעה אותו מילת הקסם, 'גם בשר בחלב אין כאן' הרגיע מצפון שלא הלך לישון מעולם. 'יאלה שחרר!'
הזר קרב אליו עם שתי כוסות זכוכית מכוסות אדי קור, פלחי לימון שטו בתוך נוזל שקוף. הקרירות המתוקה של הלימונדה החליקה לו אל תוך הוושט, מזרימה בו חיים. "זה טוב" הקשית סיימה למצוץ את גרגיר הסוכר האחרון.
"איך קוראים לך בעצם? ולמה אתה כל כך נדיב אלי?" גלעד מצמץ, אני לא פרוייקט חסד של אף אחד! לא פעם, לא היום ולא לעולם! "קוראים לי נפתלי יצחק שמעון" הזר חשף שיניים צהובות, "ובקיצור אתה יכול לקרוא לי תלתל".
"אני גלעד גם בקיצור" פרגן לו חיוך. מלצר שמנמן התקרב אליהם, פותח כרטיס תפריט בצורת עלה. "אני בוחר כריך טופו עם סלט היום" תלתל הודיע, "להזמין גם לך?" גלעד אמר 'אמן' לכל ההצעות של תלתל, הקרקורים הלכו ונעלמו בתוך מגוון טעמי הבריאות. העולם התבהר לו בעיניים. ככה מרגישים אנשים שבעים?
"חזר לך הצבע" תלתל חייך, מנגב שאריות טחינה מהזקנקן. "עכשיו אפשר לדבר תכלס, העניין שלשמו התכנסנו".
מבעד לחלון מרפסת השרות החלו השמיים להתבהר, כדור חיוור נולד בקצה האופק, הולך ומבהיר את קווי המתאר המטושטשים של העולם. 'את לא נורמלית!' אמרה לזוג הקשישים שישבו על הקנווס, חימר בייבוש טבעי מצופה אקריליק מבריק. פנים שכל הקמטים זוהרים מהן.
'לא נורמלית והפעם סופית! לילה שלם התנדף לך בלי שתרגישי! מה יהיה ביום החדש מה? איך שולחים ילדים למוסדות? איך יוצאים לעבוד ומאיפה משיגים חיוך מתנחמד כדי לשרוד שם? הצילו!" זוג הקשישים לא ענה לה, הם המשיכו לשבת בשלווה, רווים נחת מולה כאילו צפו באיזו תמונה משפחתית עם עשרות נכדים ונינים. ככה ייראו היא ושרוליק בעוד כך וכך שנים, בעזרת ה'.
רק יהנו להם מהנחת. אגרוף קטן דפק על הדלת, שולף אותה מבועה צבעונית. פתחה בסערה אל חיים רגילים ובית. "אני צמא אבל הפיג'מה שלי רטובה" הניח מוישי פרדוקס. "שתה מים ולך לאמבטיה לחכות לי" התנתקה בצער מהזוג החייכן, סגרה את הדלת והתרחקה אחורה, מביטה עליהם מהחלון השקוף. חיוך הדדי וקריצת עין עוברים ביניהם. 'אולי עוד נפגש', היא לוחשת אל הגלריה הסודית. לילה הזוי עבר עליה, מרוח בחימר ואקריליק. לא פגשה את מלאך השינה אפילו לרגע ובכל זאת קלילות הידיים כשרוחצות את מוישי, מלבישות אותו בגד נקי וריחני. "אמא! למה קשקשת על הבגדים שלך!" מוישי מכריז בקולי קולות, מזעיק אל האמבטיה רוחלה אחת ישנונית עם עיניים דביקות, וחיליק שלמד לאחרונה לצאת מהמיטה לבד.
"מי שמתלבש בצ'יקים ייראה משהו יפה" היא מבטיחה להם.
בוקר טוב עולם.
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
