בית מנומנם חיכה לה, וסלון שקיבל צורה חדשה. על השולחן המתינה אריזה עטופה בנייר נצנץ כסוף. "תפתחי, זה בשבילך" שרוליק צץ משום מקום. מטי התקרבה לאט, כאילו הייתה חבלן משטרתי מול חפץ חשוד.
באמת חשוד לה, החפץ. פתחה את הסלוטייפ לאט, את הדף הכסוף היא תשמור ליצירות של הילדים. מתוך האריזה הקטנה חייכו אליה ממתקים, שמזמן לא זכתה טעום כדוגמתם: חפיסת חימר ובקבוקוני צבעי אקריליק, מכחול דקיק ועוד אחד בעל פלומת שערות עבה. אישוניה התרחבו, מרחבים של יצירה וצבע השתוללו לה בלב אבל משהו כיבה אותם פתאום.
"יפה שזכרת את היום הולדת שלי" חיפשה תו מחיר, לא מצאה. "כמה עלה התענוג הזה?"
"על מתנות לא שואלים שאלות!" שרוליק הכריז באבירות, "את אוהבת את המתנה?". היא הנהנה כמו ילדה מתלהבת עם קוקיות. "איך ידעת שחימר זה ההובי שלי? שנים לא נגעי בחומר הזה…" שרוליק חייך. "שאלתי את אמא שלי מה היה התחביב שלך כשהייתה מורה שלך, לקח לה רגע להיזכר" חיוך נוסטלגי נמרח על פניה של מטי. המורה מינדה של אז התערבבה לה עם השוויגער של היום, תערוכת פיסולי חימר שהזרימה תגובות התלהבות… היו ימים. "אז תשתמשי בה! לא בכל יום יש יום הולדת!" שרוליק פרגן.
"אני מאד אוהבת מתנות" מטי נשכה שפה. "וכל כך הרבה זמן לא קניתי לי סתם משהו שאני אוהבת… יש סדר עדיפות בחיים, זה אתה אומר תמיד".
"ולקנות לאשה משהו שמשמח אותה לא נכלל בסדר העדיפות הזה?"
"אולי אצל חיימסון אהמממ" מטי נשכה שפה. "כשיש מצלצלים מיותרים בארנק, אפשר להתלבט אם לקנות לאשה גלידה משובחת או אייס קפה ושוקולד בלונדי או סט פיסול בחימר הכי יקר בחנות".
שרוליק חייך מתחת לשפם. "רעיונות שלא חשבתי עליהם, אולי באמת בפעם הבאה".
"רק אל תגיד לי שחיימסון שילם את האוצרות האלה!" מטי נבהלה מהרעיון. "חלילה" שרוליק הרצין, "ותעשי לי טובה תפסיקי להסתכל כל הזמן על החור של הגרוש".
"אשתדל" מטי פתחה את מארז הצבעים בחרדת קודש, ממששת כל אחד מהמכחולים, מציירת גלים שקופים על כפות ידיה. "ותודה שחשבת עלי, זו באמת מתנה משמחת!".
חיוך האיר את פניו העייפות, האיש שלה פנה לישון, היא וצבעי השמן נותרו בסלון. השפופרות קראו לה באלף קולות, עקצצו את קצות אצבעותיה, מי יתן לה משטח קנווס לפרוק עליו צורות וצבעים? תלשה מהקיר המרכזי בסלון תמונת נוף ישנה, הפכה אותה לצד השני. לאט לאט, צעק לה קול שפוי לאוזן שמאל. את לא יכולה להכתים את הסלון בצבעים מוזרים, סתם באמצע החיים.
לכייר משהו, עכשיו! צרחו באוזן ימין אלף קולות צמאים. ללכת לישון, הרגע! צעק הקול בימין. עוד כמה שעות את צריכה לקום, לתקתק ילדים החוצה, לרוץ כמו טיל לעבודה, לתפקד בלי שום הנחות.
ברחה למרפסת הכביסה. סל ורוד מלא בחציו נדחף החוצה, דלת מכונת כביסה נטרקה, קרש גיהוץ נפתח לרווחה וקנווס יד שניה על צידו ההפוך כבר נשכב עליו, מקבל בהדרת כבוד גושי חימר שהפכו תחת ידיה ליצירות תלת מימד, עם חיים משל עצמם.
בוקר חדש זרח, השתחל בין צמחים לאינסוף, מדגדג את פניו העייפות של גלעד. פתח עין דביקה. צח ישב על המזרן המתנפח שלו וגירד את רגליו במרץ. "היתושים האלה… סיוט!" גלעד בדק את ידיו ורגליו, שום עקיצה חשודה לא נצפתה עליהן. "כנראה הדם שלך מתוק" חייך אל צח, "אף פעם לא אמרו לי את זה" צח עיקם פרצוף. צעדים מוכרים התקרבו אליהם. "בוקר טוב חבובים! כבר תשע, הלילה נגמר מזמן!" רון רון מחא כפיים גדולות. "זריז לקפל מזרנים ולהזיז אותם מהעיניים שלי, למה לקוחות באים ואי אפשר שיגלו כאן פנימייה".
"רגע, לא גמרתי לגרד" צח שרט את רגלו הוורודה. "תפסיק לגרד! זה רק מחמיר את המצב" רון רון קימט את מצחו, אחר תלש עלה בשרני של אלוורה מתוך עציץ קרוב. "זה יעזור לך" הושיט אותו לצח. "תשטוף את העלה, תחתוך לאורך כמו סנדוויץ' ואת הג'ל שנמצא בפנים תמרח ישר על העקיצות. ואתה, ברנשון" בעט קלות בברכו של גלעד, "קפל כבר את המזרנים ודחוף אותם למחסן, אני הולך, לקוחות מחכים לי".
גלעד התרומם בצייתנות, פותח את פקק האוויר מהמזרן שלו, דוחף פחמן החוצה לאט. כשסיים גלעד לדחוף את המזרן השני אל חלל המחסן, נעו הצמחים לצידם. איש גדול בסרבל ירוק בחן את המרגנית מקרוב. לצידו עמד איש קטן, בדק עלה אחר עלה. "אין לכם מה לבדוק אתם!" רון רון רעם עליהם, "הסחורה כאן הכי טובה בשוק! וההדברה כאן – אחד אפס! לא תמצאו פרחים נגועים, מילה של רון!"
"היא מילה, ברור! אז תארוז לי בבקשה עשר כאלה" אמר האיש הגדול ועיניו הכהות פגשו פתאום את עיניו של גלעד. "היי אתה! מוכר לי מאיפשהו?"
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
