שרוליק עמד במקום התפילה הקבוע שלו, עטוף בטלית, פוזל בפעם האחרונה לבוקר הזה לגלעד הממתין לו אי־שם בחוץ.
השפתיים שלו המשיכו לנוע, אבל המילים לא תמיד הדביקו את הקצב.
בראש טיילו שטרות ומספרים. עשרים אלף שקלים נסעו שם בלופ סגור, וקולו של גליק שהתקשר השכם בבוקר והזכיר בפעם השלישית שהוא צריך את הכסף שלו חזרה.
עשרים אלף שקלים שהועברו לפני שנה בחיוך של חבר, הלוואה קלה ל”חודשיים גג”, והנה חלפה שנה של דחיות. עוד יום, עוד יומיים, עוד קצת.
הוא עצם עיניים חזק יותר.
“ותן טל ומטר לברכה…”
האם מותר לבקש שפע, או שצריך רק לבקש שלא יחסר?
הוא נזכר ביום החתונה. במילות הכתובה ובאופטימיות החגיגית שמילאה כל אות. ואנא אפלח ואוקיר. צעיר, בטוח, מאמין שניסים הם שפה יומיומית.
האם השפה השתנתה מאז, או שרק הוא התעייף מלשמוע אותה?
הכולל היה העוגן שלו. המקום שבו העולם מתיישר. הימים עטופים בהילה של קדושה והגנה, תיבת נוח בים סער.
ומטי… מטי האמינה בזה בכל ליבה. חלמה על בית של תורה, על שקט פנימי, על חיים שלא נמדדים בתלוש. הייתה מוכנה להקריב הרבה בשביל זה.
אבל עכשיו היא עייפה. הוא רואה את זה.
תשישות שקטה התיישבה בה.
המחשבה גלשה אל ההצעה שהראש־כולל זרק לו לפני שבוע, כמעט כבדרך אגב.
“יש לך לב. אני רואה את הגישה שלך לבחור הזה שגר אצלך, אין הרבה מתאימים לתחום כמוך. אולי תיכנס קצת לקירוב? משהו קטן בין הסדרים. יש תקציב. תגמול יפה.”
קירוב.
כסף על עבודה שבלב.
האם זו השתדלות — או סטייה?
הוא חשב על הכתובה. על האחריות שנטל לפרנס.
ואיך הכול מסתדר עם אמונה פשוטה?
אם יבקש עכשיו שפע, האם זה חוסר אמונה, או אולי דרך אחרת לומר: אני עושה את שלי, ואתה — תעשה את שלך?
מטי אחזה בידית העגלה בסופר, מתקדמת לאט בין המדפים.
לא ממהרת. אולי הליכה איטית תאט גם את המחשבות.
מדפי הסופר הקיפו אותה בשפע של צבעים וטעמים. הייתה רוצה למלא עגלה עד גדותיה, אבל הידיים שוקלות כל קופסה, מחזירות למדף, מחשבות סדר עדיפויות.
האם מותר להעז לרצות יותר?
לידה עברה אישה עם עגלה מלאה, כשטלפון נעוץ באוזנה היא זורקת דברים לעגלה. ביד אחת, בלי לעצור, בלי לחשב. לא קנאה עלתה בה — רק סקרנות שקטה. איך זה מרגיש לבחור בלי למדוד כל קנייה מול יום אחר?
המחשבה גלשה לידיים שלה, אל החימר.
אם הייתה חיה ממה שנולד בקצות האצבעות — האם הייתה פחות מותשת? אולי הייתה רואה ברכה גדולה יותר בעמלה?
היא נזכרה בשטרות שאדם דחף לידו של שרוליק, בקלילות כמעט טבעית. יש משהו משוחרר אצל בני הזוג שלג ביחס לכסף, כאילו הוא פשוט שם.
יש אנשים טובים שגם מרוויחים טוב. היא רצתה להאמין שזו לא סתירה.
בקופה היא הניחה עצמות עוף קפואות, כנפיים במבצע, אבקת מרק טבעית, טיטולים עם פגם אסתטי, שמפו פשוט — וגם מגנום אחד יקר לעצמה. פינוק קטן. כי מגיע לה.
בערב שרוליק חזר.
חימם לגלעד שניצל סויה והגיש לו אותו במרפסת הסגורה, חזר למטבח.
“יפה שהילדים ישנים כבר. הכול בסדר?” שאל.
“כן,” ענתה מהר מדי. קצצה ירקות, טיגנה חביתת עין.
רוח קרה מדי חדרה לסלון, כשהלכה לסגור את החלון, הקרוקס שלה נתקע במשהו דביק וחום.
אוי לא!!!
חנקה צעקת גועל בפנים וכל הגוף שלה רצה להקיא.
גללים! של הקיפוד!
העיפה את הקרוקס אל האמבטיה, שפכה עליו אקונומיקה כמעט בלי לנשום.
נחתה אל הספה, מתנשמת.
מחר תצטרך לבחור, אבל עדיין לא ידעה בין מה למה.
רק ידעה דבר אחד — כך, אי אפשר להמשיך יותר.
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
