יסמין ניגבה את עיניה, מסיימת דקה מלאה בתפילה אישית, מתנתקת בצער מהצמחים. היא עמדה כך עוד רגע, כפות ידיים על אדן המרפסת, אצבעותיה ממששות עלה בזיליקום כאילו מחפשות יציבות. האדמה הייתה לחה, ריח ירוק עלה ממנה, ריח של חיים שמתעקשים לצמוח למרות הכאב.
הנקישה בדלת הייתה מוכרת.
מטי עמדה על המפתן ופניה אדומות, הארגז בידיה רעד קלות.
“בואי, תיכנסי,” יסמין פתחה את הדלת לרווחה.
יצאו יחד אל המרפסת הסגורה. הארגז הונח על השיש. מטי פתחה אותו לאט, כאילו מבקשת סליחה מראש.
הקיפוד היה מכונס בתוך עצמו, נשימה קטנה עולה ויורדת בין הקוצים.
“הבן יקיר שלי הביא לכם הביתה?” שאלה יסמין חרש, מבינה מיד.
“כן,” קולה של מטי נסדק מעט, “מאוד לא נעים לי… יש לי אלרגיה רגשית לבעלי חיים. אני פשוט לא עומדת בזה. והוא צריך טיפול, וטרינר, משהו… ואני לא מבינה בזה כלום.”
“אל תתנצלי,” יסמין הוציאה בידיים בטוחות את הקיפוד, הניחה אותו בכלוב ריק שחיכה לדיירים. “נטפל בו היטב. הכול בסדר.”
היא סידרה מגבת קטנה בפנים.
“ואולי גלעד ירצה לבקר אותו,” הוסיפה בשקט, מבטה לא מש ממטי. “תזכירי לו שהדלת שלנו תמיד פתוחה.”
מטי הנהנה. משהו בגרון שלה השתחרר.
המרפסת של יסמין הייתה ירוקה מדי, כמעט מוגזמת: אדניות חימר מלאות גרניום, בזיליקום שנשפך מעבר לשוליים, נענע שנגזמה ביד נדיבה מדי וכבר התאוששה. חיים בלי חשבון.
“ומה שלומו?” שאלה יסמין לבסוף, והצימאון בעיניה היה גלוי מכדי להסתתר. מטי הבחינה בקמטוטים חדשים סביב העיניים, כאלה שלא היו שם קודם.
“הוא נשמה טובה,” אמרה מטי בפשטות, בוחרת מילים בזהירות. “האברכים בכולל אוהבים אותו. בעלי סיפר לי אתמול.”
“הוא עוד ירווה אתכם נחת,”.
“אמן,” לחשה יסמין בעיניים עצומות, ודחפה למטי חפיסת שוקולד.
בדרך חזרה הביתה, מטי הלכה לאט. הרגישה איך משהו מתפנה בתוכה, כמו חדר שנפתח לאוורור אחרי שנים.
במשרד, האור היה רך מהרגיל. ערפל קל זלג מהחלונות. רותי מזגה מים לשתיהן לפני שסגרה את הדלת.
“שבי.”
מטי התיישבה, סידרה את המשקפיים. ליבה הלם בקצב מוזר.
“אני מכירה אותך הרבה שנים,” אמרה רותי לבסוף. “ואני רוצה לומר לך משהו בלי לעטוף.”
מטי הנהנה לאט, נוגשת שפה תחתונה.
“את כבר לא באמת כאן.”
המשפט נחת. לא פצע. אולי כי גם היא ידעה.
“זה לא עניין של יכולת,” המשיכה רותי. “את מוכשרת. יסודית. מוסר העבודה שלך תמיד היה גבוה…
אבל הלב שלך במקום אחר. וזה בסדר.”
חוט קטן נפרם בקצה השרוול. מטי ליפפה אותו סביב אצבעה.
“אני לא יודעת עדיין לאן,” אמרה.
“את לא חייבת לדעת הכול היום,” ענתה רותי. “מרננים עלייך שיש לך כישורים יוצאי דופן. תמצאי אפיק אחר.”
המכתב הונח לפניה.
ובמקום דרמה, דמעות או פחד שאמורים להופיע בסצנה של פיטורין, משהו קל התיישב לה בלב.
בערב, פלורוסנט אחד הבהב ונשרף אל מותו, מותיר את המטבח חצי מואר.
שרוליק ישב מולה, כוס תה ביד, לא שותה. שניהם הביטו במעטפה שעל השולחן.
“העלאה?” ניסה לנחש.
“אתה יודע שלא,” חייכה. "ואתה יודע מה כן".
"לפחות נקבל פיצויים?'
רשרוש בדלת. גלעד עמד שם, סמוק.
הקול שלו היה עצור. “מישהו ראה את הקיפוד שלי?”
מטי הרגישה את הדקירה.
“העברתי אותו לאומנה,” אמרה בשקט. “אני לא סובלת בעלי חיים, אף פעם לא יכולתי להיות איתם תחת קורת גג.”
חיוורון שטף את פניו של גלעד. שרוליק קם, הכין שוקו מחלב סויה.
“הוא בידיים טובות,” הוסיפה מטי. “ותמיד תוכל לבוא לבקר אותו.”
“איפה?”
“אצל משפחת שלג.”
השתיקה שנפלה על המטבח הייתה כבדה, השוקו טייל אל הקשית, נשאב אל גרונו של גלעד.
גלעד הניח את הכוס הריקה על השולחן. לא אמר תודה. גם לא שאל עוד שאלות.
הוא הנהן פעם אחת, קצרה, והלך למרפסת הסגורה.
סגר אחריו בשקט, כמו מי שכבר למד לא להפריע.
הוא התיישב על המזרן, גבו לקיר, מבטו תקוע בתקרה.
המרפסת שהתחבבה עליו מיד הייתה כעת ריקה מדי ושקטה.
הריח הקל של הארגז חסר לו.
הוא ניסה לדמיין את הקיפוד בכלוב החדש.
ידיים אחרות. קולות אחרים. הוא חייב לבוא לבקר אותו, לוודא שהוא חי ונושם. אבל איך יבוא פתאום לבית של אבא ואמא?
שוב נלקח ממנו משהו שהיה שלו לגמרי.
משהו שלא היה צריך להסביר לו כלום, להגן עליו או לבקש עליו סליחה, משהו שהביט בו בעיניים מלאות אמון.
האם לעולם ייעלמו חבריו הטובים לבלי שוב??
הוא שכב כך זמן ארוך, בלי לזוז.
ובפעם הראשונה מאז הגיע לכאן,
המרפסת כבר לא הרגישה לו מקום בטוח.
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
