הטלפון רטט על הכסא במרפסת הסגורה. גלעד פתח חצי עין עייפה, על המסך הבהב 'צח חבר נאמן' וגלעד עיקם את האף, הוא חייב להחליף לו את השם ל'צח חבר הפכפך'.
"מה נשמע אח שלי?" צח מלא אנרגיות כמו תמיד.
"סוחבים" הקול של גלעד קונטרסט חד.
"אנחנו נפגשים מחר בבוקר בחוף הפלמחים, תגיע, ננקה את החוף יהיה כיף".
פלמחים.
לא רידינג עם בטון ואופניים.
חוף פתוח, פראי. טבע יפהפה, גלים כחולים עם יהלומים מנצנצים ואינסוף פסולת מרקיב, שאנשים אטומי לב משליכים כאילו אין מחר.
"נשמע טוב" הלב של גלעד מתגעגע לריח המלח. "מה הלו"ז?".
“נשארים עד הערב. נעשה מדורה, נצלה מרשמלו ונשיר שירים ישראליים”.
צמרמורת זעזעה את גבו של גלעד. משום מקום צף מול עיניו סיפור השלט שהוסר מהחנות, מנגינה מסתלסלת של סבא ביטון, 'אות היא לעולמי עד בינו וביני' ריח של חלות מתוקות במטבוחה חריפה, חמימות של בית עוטפת את גלעד בגעגוע מוזר.
הוא בעד אג'נדה ירוקה, נגד השחתת הטבע הפראי,
אבל את השלט של שבת לא יסיר מחלון הראווה שלו. זה לא.
בגן, מטי הרגישה זרה.
החדר היה קטן יותר ממה שנדמה לה אתמול.
רועש יותר. רוחלה הסתכלה עליה במבט שמטי התקשתה להגדיר.
“אמא,” לחשה לה באמצע ציור של אפרוח נטול רגליים,
“אל תגידי לכולם שאת אמא שלי.”
הופה.
“הן יודעות שאני אמא שלך מותק, אבל למה זה מפריע לך?”
“ככה.”
אישה מוכשרת כמוך תלך לעבוד בגן רגיל? הקול של השוויגער מפקפק לה באוזניים.
ילדה שפכה צבע סגול על הרצפה. מטי לא זכרה אם קוראים לה אפרת או אסנת.
יעלי אחת עם קוקו קצפת התחילה לבכות בלי סיבה ברורה.
מטי כרעה, ניגבה, הרימה, הקשיבה.
בפלמחים הרוח הייתה חדה.
גלעד התכופף, הרים בקבוק שבור, חוט פלסטיק, שקית זפת שנדבקה לחול.
הים הסתכל עליהם בעין אפורה ורצינית. צח דיבר בהתלהבות.
“תראה כמה אנחנו אוספים בשעה.”
העשייה מילאה לגלעד את הראש. הרפתה לו את הידיים לרגע.
קרשים נגררו, מציירים פסים ישרים על החול. "מדורה סמלית לפני שמתפזרים.” אופיר הוציא מרשמלו, תקע שיפודים.
“שבת עוד מעט,” גלעד הזכיר בעיקר לעצמו.
“הים לא שומר שבת,” צח אמר, האם זה אמתי, החיוך הלועג בזווית הפה שלו?
המילה 'סמבטיון' מהזמירון המוזהב של סבא, קפצה לעיניו של גלעד, זרקה לו אבנים בלב.
האם אני באמת מציל את הים
או שאני בורח מעצמי?
הוא הסתכל על הידיים שלו.
שחורות.
מלוכלכות.
צח התקרב.
“נו, אתה איתנו?”
גלעד שתק. אבני הסמבטיון המשיכו להשתולל לו בלב,
אם הוא נשאר, הוא חלק מהמאבק.
אם הוא הולך הוא ירגיש מנצח.
הסתכל על הים הענק ועצום שרובץ לו מאופק לאופק. בעוד כמה שעות תתגלגל בו שמש רחוקה, תצבע בכתום לוהט.
לרגע רצה להשאר, ברגע הבא ידע מה יעשה. “באתי לנקות,” אמר.
“לא להדליק.”
צח חייך חצי חיוך.
“אה, חזרת להיות דוס אמתי מה?.”
“אולי.”
הוא לקח את השקית המלאה, זרק אותה לערימה, הסתובב לחניה.
הרוח פגעה לו בפנים,
הים געש, אולי הוא שמח שגלעד עוזב אותו.
רוח נכנסה יחד עם גלעד. שרוליק הרים את עיניו מבזיכי הנרות, שפשף ידיים שומניות.
ראה מיד את החול על הנעליים.
“ניקינו,” אמר גלעד.
“יפה!" שרוליק הריע,
גלעד עמד עוד רגע בפתח, כאילו שכח איך נכנסים הביתה. גרגרי חול נשרו מהשרוכים שלו אל רצפת הבית הבוהקת. הוא התכופף לאסוף אותם בכף היד, מתבייש בלכלוך, מרגיש שהביא איתו את הים עד הסלון.
שרוליק לא אמר כדבר. הביט בו רגע ארוך, כאילו מודד את המרחק שעבר מאז הבוקר.
“קר שם?” שאל לבסוף.
“קצת,” ענה גלעד.
“הים תמיד עושה רושם שהוא חזק יותר ממה שהוא באמת, כאילו רוצה לבלוע אותנו” אמר שרוליק בנחת, משחיל עוד פתילה אל בזיך. “ובסוף הוא חוזר למקום שלו"
המשפט נשאר תלוי באוויר, ילדים חגיגיים עם בגדי שבת התיישבו על הספה, ושיר מתוק התנגן ממערכת הכריזה העירונית. "התעוררי התעוררי, כי בא כי בא אורך"
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
