"תכבו את הבוילר, איפה הגרב של חיליק? שרוליק, שכחנו לכסות את הטלפון, רוחלה! תכיני פעקאלאך לכולם."
מטי עומדת מול הנרות, נושמת עמוק. לא פשוט לעבוד ביום שישי, כל שכן כשהעבודה פיזית. הייתה חייבת לנוח ולהתאושש ודברים קטנים נשארו לרגע האחרון.
בסך הכל הבית מקבל יפה את פני המלכה. השולחן ערוך בצלחות מלמין ומפיות בד שקיבלה פעם מתנה ממנהלת המשרד. על הפלטה מונחים זה לצד זה מעדני שבת ריחניים. הילדים עסוקים בצ'יטוס.
להבות קטנות נתפסות בפתילות, עולות ומתייצבות. מטי מכסה את עיניה, אולי בזכות העייפות באות הדמעות מיד.
דקות ארוכות זורמות התפילות, מרטיבות את פניה.
מבקשת על שרוליק. על התורה שלו, שתהיה לו מתיקות בלימוד ושמחה בדרך.
דומעת על רוחלה, מוישי וחיליק, שיגדלו בטוב, בבריאות, עם לב ישר. שיאהבו את הדרך, שלא יחפשו בורות אחרים. מבקשת על הילדים שעוד יבואו, אם ירצה ה'.
בלי שתכננה, עולה לה שם נוסף בתוך התפילה. גלעד בן יסמין.
לא לגמרי יודעת למה. הסיפור שלו נגע בה, העיניים המחפשות, כל הגוונים מתערבבים בהם. השם יוצא ממנה בפשטות. כאילו היה אחד מהחבורה.
הנרות ממשיכים לבעור בשקט.
מטי מורידה את הידיים מן הפנים, מביטה בלהבות רגע נוסף, וחוזרת אל הבית, אל הרעשים הקטנים של הילדים, נושקת לכל אחד מהם.
בסלון הילדים כבר התיישבו על הרצפה עם הפקלעך שלהם.
רוחלה פתחה את הצ'יטוס שלה, גמרה אותו מהר מדי. מחפשת עוד בפעקאלע של מוישי. "אתן לך סוכריות טופי," הודיעה רוחלה בחשיבות.
חיליק התיישב לידם והפך את השקית שלו על השטיח. כמה עדשי שוקולד קטנים התגלגלו לצדדים. הם התחילו במשא ומתן ביניהם ברצינות של סוחרים ותיקים.
גלעד ישב על הספה וצפה בהם. מוישי הרים את הראש פתאום.
"אתה רוצה ממתק?" הוא שלף סוכריה קטנה והושיט לו. גלעד היסס רגע. המחשבה עלתה לו מיד. זה לא בשרי. הוא חייך. למה לא להישאר עוד קצת ילד? "למה לא," אמר, ולקח את הסוכריה.
המחשבות שלו נדדו פתאום אל הים. הוא יושב כאן, בסלון של מטי ושרוליק, ובכל זאת עולה בו געגוע חד לרוח המלוחה, למרחב הפתוח של החוף.
למה בעצם לא נשאר שם? הוא שואל את עצמו. ואחר כך עולה בראשו שאלה אחרת.
אולי היה יכול להיות שם בלי לחלל שבת? אולי יכול היה פשוט לשבת על החוף, להביט במים, בלי לעשות כלום.
המחשבה הזאת מבלבלת אותו עוד יותר. שרוליק כבר עומד ליד הדלת. "הולכים לשול," הוא אומר. גלעד קם והולך איתו.
בחדר המדרגות כבר שקט של ליל שבת. הדלתות סגורות, האור קבוע ורך.
כשהם יורדים קומה אחת נושב אליו ענן של ריח.
ליפתן תפוחים, עם קינמון ועם יין צרפתי משובח. מבית ההורים שלו, כל כך קרוב, כל כך רחוק.
הריח הזה היה פעם חלק קבוע מליל שבת שלו. הוא עומד רגע במדרגות ונושם אותו.
שרוליק כבר ממשיך למטה. גלעד הולך אחריו, אבל המחשבה נשארת שם, ליד הדלת.
אולי אחרי התפילה. אולי אחרי הקידוש. אולי הריח ימשוך אותו בחזרה.
אולי בלי לחשוב יותר מדי הוא פשוט יעלה במדרגות וידפוק בדלת.
בירושלים, מינדה עומדת גם היא מול נרות השבת שלה. שקט שם השבת, אף אחד מהנשואים לא בא להתארח. הלהבות משתקפות במשקפיים שלה.
היא מכסה את עיניה, אבל הפעם התפילה לא באה בקלות. העיניים שלה יבשות, עייפות מעומס דאגה. ילדים נשואים יושבים לה על הלב, והמשקל שלהם כבד מאד. אנחה בוקעת מגרונה.
מטי ושרוליק עולים לה בראש שוב ושוב. הם טובים, היא יודעת שהם טובים. שרוליק תמיד היה ילד טוב ורגיש קצת מעבר לרגיל. ומטי הייתה כה חסרת בטחון. אבל לפעמים הם נראים לה צעירים מדי מול החיים. קצת פזיזים. היא רוצה בשבילם יציבות. קרקע. המילים בתפילה מתבלבלות לה רגע.
לבסוף היא פשוט לוחשת: "ריבונו של עולם… תכוון אותם.."
הנרות ממשיכים לבעור בשקט ושבת המלכה כבר בתוך הבתים.
יסמין הורידה את ידיה מהפנים, הן היו רטובות.. "שבת שלום, מאמא" נויה שלחה לה חיוך עייף מתוך הכורסא הסגולה. התאומים קיפצו עליה, מדברים אליה בפול ווליום אל תוך האוזניים. "איזה כיף להתארח בבית מלון המפנק שלך, קצת להתאפס, להיזכר איך קוראים לי" יסמין מחייכת, ממשיכה ללחוש תפילה דומעת אל תוך ספר התחינות.
"מאמא" נויה מתלבטת לרגע, אולי עדיף לא לפתוח את הנושא הכואב.
"מה נויהלה?" יסמין שולחת לה מבט רטוב. תודה להשם על הנחת שהגיעה לה הביתה, כלום לא מובן מאליו.
"גלעד, מה שלומו? איפה הוא? יאיר רצה לדעת"
"הוא כאן בבניין, גר כרגע אצל שכנים צדיקים"
"ולא יגיע לסעודה או משהו?"
"הלוואי, כרגע זה לא נראה הכיוון. לא כל עוד יש לנו צד בשרי במטבח"
"מה יהיה איתו, אימוש?"
"לא יודעת, אלוקים יודע, תתפללי".
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
