מיד עם סיום ההשכבה צלצל הטלפון. מטי תפסה את המטאטא בימין, טלפון בשמאל. הנה לה תמריץ לטאטוא הסלון.
מעבר לקו הייתה החמות. "מטי מתוקה שלי מה שלומך?" שאל קולה הנמרץ ולא המתין לתשובה, "יומיים לא שמעתי אותך! הכל בסדר עם הילדים?"
מטי הביטה בטלפון והצטערה לגלות, ששוב מצבו מקרטע. "דאגת?" מקל קטן הרביץ לה בתוך הלב. את לא בסדר, הדאגת את חמותך. היית צריכה להתקשר אליה בשביל דא והא, את יודעת כמה זה חשוב לה. "אה" השוויגער בלעה את הרוק.
"לא דאגתי… אתם כבר ילדים גדולים. אז הכל בסדר עם הילדים?"
"עם הילדים (הקטנים) הכל בסדר, ברוך ה'" מתחת למטאטא התגלגלו כמה ברגים מהעגלה זכרונה לברכה, נוכחותם הלחיצה אותה, ה' יעזור שאף אחד מהם לא עשה דרכו לפיו של אחד הילדים.
"ומה לא בסדר?"
למה השוויגער כל כך דואגת. "סתם, העגלה" הערמה בפינת הסלון הלכה וגבהה. נס שהשוויגער לא גרה כאן קרוב.
"שוב הנחת אותה במרפסת?" מטי הרחיקה את הטלפון מאזנה, דחוף להנמיך את עוצמת השמע. "כמה פעמים אמרתי לשרוליק, שהשמש לא טובה לעגלות? היא מדהה את צבע הריפוד ומחלישה את השלדה. זו לא רק השמש, זה גם הגשם שטפטף שם בשבוע האחרון, וכל האבק שהסתפח אליו בדרך.
את כל כך עמוסה מטי, ואת כל כך תומכת בשרוליק ומשקיעה בחינוך של הקטנטנים, מובן לגמרי למה לא שמת לב. עגלות לא שמים במרפסת. גם אם אין מקום בבית, המרפסת הורסת אותן".
מטי נשכה שפה תחתונה.
"אז מה באמת קרה לעגלה?"
"היא התפרקה לגורמים, בלי קשר לשמש או לירח… פשוט גמרה את התפקיד שלה בעולם…".
השוויגער נאנחה.
"הזמנו עגלה חדשה באיזו מכירה מקטלוג, לוקח לה זמן להגיע"
מטי מה קרה לך? מעולם לא היית שקרנית! אבל אולי זה לא ממש שקר, היא הזמינה אצל שרוליק את העגלה הכי מפוארת… אז מה שאין לו קטלוג.
"מה תעשי בינתיים?" דאגה השוויגער,
"שרוליק השיג לי משהו מחבר, טרנטה אמתית. עד שהעגלה החדשה תגיע". אם רק היה מסכים לומר לה כמה קשה לנו, היא הייתה קונה לנו את העגלה הכי יוקרתית בעיר… אבל אולי לא. היא לא נוהגת לתת לשרוליק מה שלא העניקה לבנות שלה.
"אני מקווה שניקית אותה, כן?" הדאגה שרטטה קוים אדומים בקולה של החמות, ומטי הקטנה כמעט נעלמה. "אני לא רוצה לחשוב על הריפוד שלה, הוא בטח ספוג במשרצה של חיידקים. תנקי אותה פעמיים, חומץ להסרת החיידקים, ומרכך כביסה שיהיה לו נעים לחיליק החמוד. כמה זמן לא ראיתי אותו!".
רחש עלה מכיוון המנעול. "נדבר עוד" אמרה חפוזות, "שרוליק חוזר ואני צריכה לצאת".
"לאן? קרה משהו עם מישהו?" שוב הדאגה העמומה ההיא, שהולכת וגוברת.
"אה, הכל בסדר" חיוך עקום אל תוך השפופרת והיד התעסקה עם מנעול הדלת. "קבעתי עם שכנה לצאת".
"להליכה?" הקול נבלע בברכת השלום החיונית של שרוליק. "הליכה זה טוב, לכי ותיהני מטי מקסימה". שרוליק לקח ממנה את הטלפון, עדיין על מצב רמקול. הוא הסיר את המגבעת והניח אותה, כרגיל, במרכז השולחן. מטי בלמה את המשפט שצרב את לשונה, מודעת לאוזניה של חמותה הקשובות לכל רחש בבית בנה.
"מה שלומך אמא יקרה?" שמעה אותו מטי מעבר לדלת. לעולם לא תתרגל לפניה המכובדת הזאת של בעלה לאמו המסורה. התקשורת הזאת כל כך לא טבעית…
מטי הציצה בשעון. עשר דקות לפני שמונה. שרוליק דייק הפעם.
בשמונה אפס אפס, מצאה מטי את עצמה בפתחו של המתנ"ס השכונתי.
האולם היה נקי וריק, לקח לה זמן לזהות את יסמין, עם פאת התלתלים הקצוצה. היא הבחינה במטי ושלחה לה חיוך. מטי יישרה את גבה ומתחה את שפתיה גם כן. מרגישה חוליה – חוליה את עמוד השדרה. הגב, בימים האחרונים, מזכיר יותר מדי את קיומו. מה יסמין הולכת לעשות כאן, למען השם? מה היא הולכת לשפוך אל תוך המיקרופון ומי ומי תהיינה המאזינות?
הן הגיעו בטפטוף איטי. הראשונה הייתה גבוהה ודקה ומוקפדת, צורת ההליכה שלה הזכירה למטי את המורה נוימן, זו שלמדה אותה לוח הכפל בכתה ג', כמה השתוללה בשיעורים שלה! היא התקרבה ליסמין והן לחצו ידיים. "כמה טוב שבאת, מירה!" יסמין לטפה את כתפיה. אחריה הגיעה קשישה, שבניגוד לקמטיה הרבים התהלכה זקופה ומחייכת. הפרצוף המחייך שלה הזכיר לה את סבתא זכרונה לברכה, בזמניה הטובים.
הנה, מצאת לעצמך עיסוק לא רע, גיחכה מטי לעצמה. משווה בין פרצופים, ומוצאת כפיל לכל אחד מהם… זרם הבאות הלך וגבר, ומטי תהתה, מהו הדבר שמאחד את כולן תחת קורת מתנ"ס אחד.
יסמין עצמה עיניים תחת משקפי הפלסטיק הכהים.
שיר חרישי שטף את האולם והנשים החלו להתנוענע לקצבו. מטי מצמצה. מה זה אמור להיות? סובבה ראש בחשאי לוודא שדלת האולם סגורה הרמטית.
"הערב הרגשתי 'על הפנים'" יסמין שפכה אל המיקרופון, "היה לי יום קשה, הכי בעולם רציתי להכנס לפוך, לעצום עיניים ולקום כשהכל יסתדר". מטי חשבה שהיא הוזה, מה ההשתפכות הזאת באמצע היום? את כל הכביסה המלוכלכת היא מוציאה החוצה היסמין הזאת.
"אז אמרתי לאלוקים: אני יודעת שאין לי ברירה, נשים יקרות מחכות שאתן להן כוח. אז אני לא עושה כלום, רק נותנת לדברים לקרות, זורמת עם מה שיכתיב לי אבא בשמיים".
ממערכת השמע ייללו כינורות, גיטרה ניסתה להרגיע אותם, תופים בלבה של מטי השלימו את המנגינה.
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
