האם שרית הייתה עדה לסצנה שרוחלה הקימה כאן? איך לא הבחינה בה עד עכשיו, והיא עומדת עם עגלה מלאה עד גדותיה סמוך לקופה. יהיו הבזיונות כפרתה. בדקה את שערותיה המרובבות של הילדה ואת חולצת הבזאר המפוספסת שספגה כמה כתמי מים, והרחיבה את חיוכה.
הקופאית העבירה מול העינית בקבוקי רוטב בלתי מזוהים, אגוזים מסוכרים, עוד אגוזים מסוכרים, חבילות קמח וסוכר ותבניות בכל הגדלים והצורות. מטי הסיטה מבטה מעגלת הקניות של חיימסון המלאה בכל טוב הארץ, מעניין אם הכל מיועד למסיבת הסיום המרגשת, או שזה הסטנדרט שם לארוחות של יומחול. עיניים עיניים, תמצאו לכן מקום מפלט אחר. החיים של חיימסון אינם אמורים לעניין. את יודעת שהחיים שלך מלאים באושר מסוג אחר.
"אז מה, מתכוננים לסיום הגדול?" שרית הניחה פילה סלמון ענק על המשקל. עיניה נצצו כשהביטה במטי. עיני הילדים שלה נפקחו, מששמעו את המלה 'סיום', הן הפכו למלאות התלהבות וברק. משהו מחשמל היה שם, מתחת לסרטי השיער ובגדי המותג.
"מתכוננים, בוודאי" אמרה מטי רפות. חייכה אל חיליק, שישב לו מאושר בעגלת הקניות, מנסה לתלוש את שערותיו של הסלרי. בבית של חיימסון חיים את הסיום הזה ונושמים אותו. התרגשות, חדווה ואושר אינם עולים כסף. למה היא מונעת אותם מהילדים שלה, למה. האם רק כשהתורה היא יקרת המציאות, יודעים להעריך אותה?
שרית מלאה טופס למשלוח ומטי החלה להעביר את חבילת הטיטולים בתנועות רובוטיות. תלתה את השקיות על ידיות עגלת הטרנטה המושאלת, הניחה את חיליק בפנים וגלתה את שרית ממתינה לה בחוץ עם הסריה.
מטי מיקדה את מבטה קדימה. היא לא חייבת להבחין בכל מי שעומד מחוץ לחנות הסופר. היא לא חייבת לעצור לפטפט.
"גברת רוט!" קראה אליה שרית. מטי עצרה, ושוב חייכה את החיוך ההוא, המתוח. "קוראים לי מטי".
"רציתי להגיד לך…" הפעם הסמיקה שרית. "כל הכבוד איך עמדת על שלך, איך לא איבדת עשתונות, ואיך טיפלת בילדה בצורה מעשית". היא הציצה על רוחלה, והורידה את קולה ללחישה. "אני לא בטוחה שהייתי עומדת בזה. את אמא עם גב, יש לך עקרונות ואת לא נבהלת מבכיות של ילדה, גם לא מהערות של אנשים".
שרית התקרבה אליה, חוזרת שוב אל תוך אוזניה. "אני – לא בטוחה שהייתי עומדת בזה".
מטי לא ידעה מה מתאים להגיב. שרית קשרה את התינוקת בתוך עגלת היוקרה, עכשיו כבר לא דברה בלחש. "בעלי מעריץ את הרב" לקח למטי רגע להבין שהיא מתכוונת לשרוליק. "הוא טוען שיש לו הבנה מיוחדת בלימוד וכושר הסברה שלא מוצאים. רק בזכות החברותא הזו יש לו פיסה רצינית של רוחניות בחיים. איך הוא שומר על הפיסה הזאת, כמה הרבה היא מוסיפה לחיים של כולנו, אני לא צריכה לספר לך".
עיניה של מטי הוארו. "באמת?" לא מצאה מילה אחרת. "באמת באמת" בחיוך של שרית הייתה הערצת אמת וניצוץ קל של קנאה. "הוא, ואני, וכל הבית שלנו חייבים לכם המון תודה".
שרית נעלמה במורד הרחוב, מטי לוותה אותה במבטה. הילדים היו שקטים לשם שינוי, רק רוחלה השתנקה עוד מדי פעם.
"האשה הזאת חייבת לנו כסף?" נגבה הילדה בגב ידה שאריות אחרונות מהעיניים.
מטי זקפה גב עייף. "לא, הם לא חייבים לנו כסף, היא דברה על משהו אחר…".
"אבא שלנו הוא כמו הרב של אבא שלהם, הוא לומד איתו תורה, היא אומרת שבזכות אבא, גם אבא שלהם לומד יותר תורה. התורה מביאה הרבה שמחה הביתה!" מטי צבעה את קולה בורוד. "עוד שבוע, בעזרת ה', יהיה סיום גדול! סיום שאבא וחיימסון יעשו. ואנחנו נכין מרק! ואורז! רוצים לעזור לי? אולי נכין כבר עכשיו את המרק ונקפיא אותו".
הם רצו, מאד. מטי שלחה מבט מבוהל אל השמים שנצבעו בכתום, אין למילים דרך חזרה. "תורי לפתוח את הדלת!" מוישי רץ קדימה, נעץ מפתח וסיבב אותו בקושי.
הגב והרגליים הוליכו אותה לכיוון הספה. הילדים נורו למטבח, החלו לפזר את תכולת השקיות.
"אתם עוזרים לאמא לסדר, איזה יופי!" השוויגער אומרת בהרצאות שלה, שהתלהבות חיצונית מעוררת התלהבות פנימית. "אמא בואי!" מוישי משך לה בחצאית, נפרדה בצער מהספה מבטיחה לו שתיכף תשוב. חיליק שלח יד שמנמונת קדימה ומטי שחררה אותו מקישורי העגלה, מגישה לו כף עץ וסיר. שיתופף לו וייהנה.
מטי שפכה את הירקות אל משטח השיש. רוחלה גררה לה כסא סמוך. "אתה יכול לעמוד כאן, יש לך מקום" ארחה בנדיבות את מוישי לצידה. "אמא הולכת להכין מרק, לכבוד הסיום של אבא" המקלף טייל על הגזר הלוך ושוב הלוך ושוב. הילדים עקבו אחר מסע הקליפות. קליפה אחת שובבה נצלפה היישר אל אפה האדום של רוחלה.
"חחחח" צחוקה מילא את המטבח והדביק את כל הילדים. גם חיליק צחק, מתופף תיפוף ארוך בסיר הנירוסטה. קערת הפלסטיק התמלאה בירקות ובמטבח היה חם ונעים וטוב.
"יש כאן כזה ריח טוב!" מוישי התקרב אל הסיר הריק, רחרח. מטי הרימה גבה. עוד לא הדליקה את הסיר, איזה מלאך שלח לכאן את הריח הזה, המתקתק, שממלא את כל המטבח?
"זה מהחלון, כנראה מהשכנים" זיהתה רוחלה. "זה ריח של עוגה… עוגת גבינה.
אמא, אולי תכיני גם עוגת גבינה, לכבוד הסיום של אבא?"
"הסעודה תהיה בשרית" מטי שפכה מעט שמן אל תוך הסיר, נגבה דמעה אחת של בצל והציתה את להבת הכיריים.
"גם המטבח שלנו מלא בריחות" נחיריו של מוישי רטטו.
"זה בזכותכם!" מטי הוסיפה מים, סגרה את מכסה הסיר והתקרבה לספה. השמים בחוץ השחירו, עשר דקות מנוחה ותסתער על מלאכת ההשכבה. "אתם עזרתם לי להכין מרק, הכי טעים בעולם!" התלהבה מבעד לפיהוק ובלי הכנה מוקדמת, קפצו פתאום שתי ידיים מאחוריה וחבקו אותה. "מאמי, את האמא הכי מתוקה בעולם!".
זו הייתה רוחלה, מכל הילדים.
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
