הטלפון של גלעד רטט על השידה. הוא פקח חצי עין דבוקה. צח התקשר, קולו אפור ורועד.
"אופיר," בישר רעות בלי שום הקדמה. ושתק. הלב של גלעד קפץ. "קרה משהו לאופיר???"
צח שתק חצי רגע וזרק את הפצצה: "הוא לא שרד".
שריריו של גלעד רפו. הגוף שלו נזרק אחורה על המיטה, גוש חם נתקע לו בגרון. כמה טוב לאנשים שיודעים לבכות ולהמיס גושים שורפים! לא יכול להיות שזה קרה! איך בחור מלא חיים שכל החיים עוד לפניו, איך הוא הולך פתאום להיקבר באדמה. רק שלשום צחק איתו, עבדו יד ביד על ניקוי החוף. בטח צח התבלבל, עובד עליו. איזו בדיחה לא מוצלחת!
ואם זה נכון? פחדים ישנים התנפלו עליו. איך אופיר מרגיש כשהגוף והנשמה שלו נפרדו? תיכף יגיע לעולם האמיתי. מה יעשו לו שם? כמה שורף הגיהינום? האם גם הוא יגיע לשם פתאום? הרי אין ביטוח לאף אחד. המחשבות הקפיאו לו את המוח. לא היה בו כוח לקום. מעבר לדלת המרפסת הייתה שגרת בוקר רגילה, מרוץ של תיקי אוכל ובייגלך בשקיות. דלת נפתחת, צעדיו המוכרים של שרוליק יוצאים אליו. השמיכה כיסתה את עיניו. נצח עבר, עד שקול מוכר חדר לו מבעד לערפל. יד מוכרת נגעה לו במצח. אולי יש לו חום? זה ודאי החום שגורם לו להזות. "הכול בסדר איתך, גלעד?" שרוליק שאל בלחש.
גלעד הפשיל את השמיכה, פקח עיניים לאט. קרן שמש אביבית שיחקה על פניו של שרוליק. "אופיר… הוא נגמר…" רטטו שפתיו של גלעד. "גם אני הייתי צריך להיות שם". צמרמורת עברה בו. שרוליק לא ידע מה לומר. הוא התיישב על קצה המיטה.
"איך זה קרה?" "הגלים חטפו אותו, החזירו אותו גוסס". "אוי". עיניו של שרוליק ברקו.
"אולי נוכל לעשות משהו בשבילו". גלעד לא הזיז את הראש.
"מה? אם זה נכון שהוא מת, אז חלאס איתו. מה שעשה — עשה. כבר אי אפשר לעזור לו".
"כשהנשמה של יהודי עולה למעלה," אמר שרוליק לאט, "אנחנו מנסים לעשות משהו טוב לעילוי נשמתו". גלעד הסתובב אליו.
"אני כלומניק עם דיפלומה. מה אפשר לצפות ממני?" הוא אמר את זה בחצי חיוך עקום, אבל העיניים שלו ביקשו שמישהו יסתור את המילים. שרוליק הביט בו רגע ארוך.
"אתה לא מצפה לשמוע ממני נאום כמה גבוהה הנשמה שלך," אמר בעדינות. "את זה אתה יודע לבד". גלעד הנהן באלכסון, מתלבט.
"כל דבר שתעשה, אפילו קטן," המשיך שרוליק, "יכול להעלות את הנשמה שלו למקום גבוה מאוד".
"כמו מה למשל? אני לא טוב בלימוד ולא בתפילה". שרוליק חייך מעט. "יש תרי״ג מצוות. בטח תמצא משהו שמדבר אליך".
רוח קרה נשבה מן המרפסת. קרני השמש נעלמו מאחורי ענן. גלעד שתק רגע. אמר בשקט:
"אני רוצה שתבוא איתי להלוויה". שרוליק הרים מבט מופתע.
"תגיד שם משהו. פסוקים שיהודים אומרים, אני זוכר מההלוויה של סבא ביטון". שרוליק גירד בזקנו.
"אני אברך פשוט," אמר. "אין לי ניסיון בדברים כאלה, אני לא רב". גלעד משך בכתף.
"אני חושב שאתה מתאים לזה". המילים נשארו תלויות ביניהם. גלעד השפיל מבט אל הרצפה. פתאום עלה בו זיכרון ישן, ברור עד כאב.
ערב אחד ישבו הוא ואופיר על סלע בחוף אחר, שקט ורחוק מן העיר. הים היה רגוע, רק גלים קטנים נגעו באבן. אופיר מצא צדף קטן והרימו אל האור. "תראה איזה דבר יפה," אמר.
"אילו חריטות וציורים יפהפיים. ותראה איזה ענק הים, בלי התחלה ובלי סוף". פרש ידיים לצדדים, נראה היה כמו ציפור דואה. "כשאני מסתכל בים היפה הזה, אני מרגיש פתאום כל כך קטן… נקודה פצפונת ביקום ענק". גלעד צחק אז. "תמיד היית אומן… אצלך הכול נהיה פתאום פילוסופיה".
אופיר משך כתף עיקשת. "לא פילוסופיה. זה פשוט שאתה מקבל פרופורציה מול היופי הגדול הזה".
גלעד עפעף. איך יכול להיות שגוף חי עם מחשבות יפות כאלה ייכנס תיכף בגומה קטנה באדמה, יכוסה בחול ולהתראות בתחיית המתים? איך קורה דבר כזה ברגע אחד?
הצלעות כאבו לו. הוא הרים שוב את הראש אל שרוליק. שרוליק כבר קם מן המיטה.
"אני צריך לפנות עם השאלה," אמר. "למי?" "לראש הכולל".
החדר היה קטן ומלא ספרים. ריח של דפים ישנים, קדושה באוויר. שרוליק סיפר בקצרה על אופיר. על גלעד. על הבקשה לבוא ללוויה ולומר שם מה שיהודים אומרים בזמנים כאלה.
ראש הכולל הקשיב בשקט. לבסוף אמר:
"אתה אומר שכולם שם רחוקים מיהדות? במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. זכות גדולה להרים את הלוויה למעמד יהודי, ללוות נשמה במעבר לעולם האמת. לך ויצליח ה' דרכך".
שרוליק ניסה לעכל את הדברים. "אבל אני רק אברך, אין לי שום ניסיון בדברים כאלה".
ראש הכולל ניגש לארון הספרים, שלף קונטרס והגיש לשרוליק. "תעיין בקונטרס," הציע לו. "יש לך כאן הלכות, מנהגים והשקפה. שתדע מה לעשות ומה לענות לשאלות. אם הצעה כזאת הגיעה אליך, אין ספק שיש לך כוחות".
הרוח בחוץ הייתה קרירה יותר, ניגנה לו שיר המוכר מאירועי 'מצווה טאנץ' בחתונות משפחתיות:
"דע, מאין באת ולאן אתה הולך…" ניגון מרטיט, מילים שמזכירות אמת. הלב משקשק לו, אבל הוא ילך ויעשה השתדלות.
וגם יצליח, בעזרת השם.
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »