תהלוכה קטנה ושותקת התקדמה לבית העלמין, לא מצאה מילים מול המוות, מושג רחוק שמעולם לא חשבו עליו, שהגיע שהגיע בבום וחטף אחד מבניה, צעיר חי ובועט.
גלעד סרב להאמין שתחת הבד הלבן מסתתר אופיר, חסר יכולת להתנגד, להלחם, להסכים או לדבר.
אנשים דיברו בלחישות, גלעד הלך לצד שרוליק.
צעדים כבדים, פסיעות מושכות מטה. אם כולם מגיעים בסוף אל הקבר, מה הטעם בכל החיים האלה?
המיטה הונחה, אבא של אופיר, גבר נמוך ומקריח, שלח מבט אבוד אל החבורה הקטנה. חברים החזיקו בגמלוניות זרי פרחים וגלעד שאל את עצמו מה הטעם? אם אופיר כבר לא רואה, שומע ומריח מה יעזרו לו הפרחים? המבוגר המקריח הזיז את כיפת הקרטון הלבנה שלו קדימה ואחורה, מחכה שהטקס המוזר יסתיים כבר והעולם ישאיר אותו בשקט, להתפרק בבית הריק, להריח את המצעים של אופיר ולהטמין בהם את ראשו.
העיניים נעצרו על צעיר אולטרה דתי שפנים חיוורות לו ומבטיו מלאי חמלה.
"אתה… אתה יודע מה עושים?" שאל האב בקול מפורר, לא מאמין שזה קורה לו, קיבוצניק גאה מחפש יציבות אצל הדוסים? מסתבר שמצבי קצה עשויים להפתיע. "אולי תגיד כמה מילים שמתאימות למעמד, כבוד הרב"
שרוליק שתק רגע. לא יגיד שהוא לא רב, אם הכינוי הזה מספק להם עוגן. הלב פועם לו בחוזקה, המילים של ראש הכולל עלו, בהירות. במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.
הוא הנהן לאט. מבקש בלי מילים 'תן לי מילים'.
"הרגעים האלה קשים לנו" הכליל את עצמו בצרה. "בחור כל כך צעיר, עמוס תכניות לעתיד – ופתאום הכל נגמר". ראשים גלויים פנו לכיוונו, בולעים בצמאון כל מילה.
"אנחנו עומדים מול המיטה ומרגישים רגעים של פרידה. חבר ובן הלך בלי שוב. הרגשה של 'נגמר', ו'אין דרך חזרה'". מבטו של שרוליק הקיף באהדה את המשפחה הקטנה ואת החברים, ששלחו בו עיניים חלולות. "אבל האמת היא שאופיר לא נגמר. הגוף שלו נקבר כאן באדמה, מתכסה בעפר, אבל יהודי הוא לא רק הגוף שלו". עיניים שואלות ניקבו אותו לאט.
"אופיר האמתי הוא הנשמה שלו, הגוף הוא רק בגד לנשמה. הנשמה היא נצחית, והיא רק נפרדה ממנו באופן זמני אבל היא עדיין רואה, מרגישה ושומעת. אם הספיקה לעשות טוב בעולם הזה, הטוב עולה איתה ביחד למעלה, אל עולם רוחני ושם תתוגמל על הטוב שעשתה, בשכר שאין לנו מושג כמה הוא עצום".
גלעד התקרב עוד אל שרוליק, מקשיב. "הוא היה בנאדם טוב" לחש. אב שבור הנהן בהכרת הטוב, מנגב עיניים יבשות.
שרוליק התקדם בחצי צעד. הקול שלו יצא שקט, אבל יציב:
"נהוג… ללוות את הנפטר עם פרקי תהילים." הוא עצר רגע, הקהל סביבו היה קשוב. רוח רחוקה נשאה עלי שלכת, זרקה אותם לצד נעליו של שרוליק.
"יושב בסתר עליון…"
בהתחלה קולו התפזר בודד בין מצבות האבן הקרות. המילים ריחפו באוויר, זרות לרוב הנוכחים.
אבל משהו בניגון הפשוט החוזר על עצמו, התחיל לאסוף את האנשים פנימה. אחד ועוד אחד הצטרפו בלחש, חלקם רק ממלמלים, חלקם שותקים ומקשיבים. הרוח עברה בין העצים, נוגעת בבגדים, מניעה קצוות של חולצות.
גלעד עמד שם, המילים נכנסות בו לאט. לא הכול הבין, אבל היה בהן משהו שמחזיק. כשהסתיים הפרק, השקט חזר.
שרוליק הביט סביבו, ואז פנה בעדינות אל האב.
"רוצה לומר אחרי את הברכה?," האיש לא הבין כלום אבל הנהן ואמר אחריו: "ברוך. דיין. האמת."
השפתיים של האיש רעדו.
שרוליק אמר יחד איתו, מילה במילה, לאט. הקול נשבר באמצע,
המיטה הורדה לאט.
האדמה חיכתה שם לאופיר, שקטה, לא מוצאת מילים מול עצמת הרגעים. שמיים נגעו באדמה, הגוף נעלם מהעין, וקול יבבה חנוקה עלה מתוך המשפחה.
שרוליק עמד רגע, ואז המשיך, מרגיש שמישהו מוביל אותו מבפנים. "יש עוד תפילה קצרה," אמר, "שמבטאת קבלת הדין."
הוא לא האריך. אמר את המילים הפשוטות, בקול נקי.
כשהקבר נסגר, האנשים נשארו לעמוד. הלומים מול חיים שלמים שסגרו כאן פרק, מול הדממה שמילאה את האוויר בנוכחותה. יש לא מיהר ללכת. עמדו קרובים לשרוליק, לא יודעים למה הם מצפים. הדוס שיודע מה עושים עכשיו ניגש אל האב. הניח יד על כתפו השחוחה. "אפשר לנחם אותך?" לא המתין לתשובה, אמר בקול:
"המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים."
האיש הנהן, לא בטוח אם הבין, אם אפשר להתנחם משבר כזה.
אחד אחד התחילו אנשים להתקרב, שרוליק עזר להם לחזור על הנוסח, כל אחד בדרכו.
גלעד עמד בצד.
הוא הביט באנשים, באדמה הטרייה, בידיים של האב, בשקט שנשאר אחרי הכול. לא הבין כלום.
הרוח נשבה שוב, מפזרת את שערו של גלעד, מחדירה אותם לעיניים.
עיניים יבשות עד ולב שהתאבן מזמן התרככו פתאום, סוף סוף הגיעו הדמעות.
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
