מפתח אפס היא סדרה שהתפרסמה בעיתון מרוה לצמא בשנת השמיטה תשע"ה. באתר מופיעים פרק 1 ופרקים 9 עד 15. פרקים 2 עד 8 טרם נמצאו, ויתווספו כשנמצא אותם.
הינדה נשמה בכבדות. השקיות האלה כבדות הרבה יותר משחשבה. עוד עשרים מדרגות ככל היותר, והיא בבית. לפתוח שולחנות ולפרוש מפות היא יכולה כבר עכשיו. אחר כך תנעל את הסלון, תחליף בגדים ותצא לעבודה.
את עריכת השולחנות היא תשאיר לערב, כמובן. בשביל ההרגשה הטובה היא תתן לבנות לעזור לה.
אדים לבנים כיסו לה את זגוגיות המשקפיים, וריח חריף של צלי בשר מילא את המטבח כמו ענן. עטפה את תבניות האורז בניילון נצמד והעבירה למקרר. שלא יקבל טעם לוואי עד הערב, חלילה. כיבתה את מתג הגז הראשי, ליתר בטחון, וכיתפה את התיק. צלצול הטלפון החזיר אותה מהמעלית הביתה.
היא חייבת לענות, זו יכולה להיות הודעה דחופה מבית הספר. אולי בכלל יציעו לה יום חופש. זה יהיה נהדר!
זה לא היה מבית הספר. "זו תמר. רציתי להציע לך עזרה, לא התכוונתי שכל השבע ברכות יפול עלייך. את אשה אחת בסך הכל! ויש לך עבודה ובית וילדים!" הינדה קטעה אותה. "הסירי דאגה מליבך. הכל מוכן, אפילו השולחנות כבר פתוחים".
"אולי אכין תוספות? סך הכל, אני קשורה אל הכלה בדיוק כמוך… הרי אני זו שקישרתי – – -"
שוב קטעה אותה הינדה. "מאוחר מדי. הכל יושב במקרר, או עומד על הכיריים. מגיע לך לבוא כמו אורחת".
"אז מנה אחרונה? יש לי חומרים בבית…" היו תחנונים בקולה של תמר, אבל הינדה מיהרה מאד. "אין על מה לדבר. ותסלחי לי תמר, אסור לי לאחר לעבודה". נעלה את הדלת, דפקה אצל השכנה מול להפקיד בידיה את המפתח, למקרה שהילדים יבואו מעט לפניה.
"שלוםהינדה!" אורית פתחה את הדלת לרווחה, מגלה סלון בגודל קובייה, נעים למראה. "אז מה, כל השבע ברכות עלייך? איזו זכות, הרבנית הינדה! ותשמרי על עצמך,. תראי איך את נראית…. תשאירי לך כוח לערב! תראי איך את נושמת כבד, בטח לא אכלת ארוחת בוקר".
החוורון בפניה של הינדה העמיק. היא באמת לא אכלה ארוחת בוקר. אז מה, תחזור עכשיו הביתה אחרי שנעלה אותו סוף סוף? היד שלה הייתה עוד מושטת עם המפתח המתנדנד, כשאורית חזרה אליה עם כוס מים. מי ברז רגילים, והיא רגילה לשתות רק מים מזוקקים.
בשביל הסחרחורת שתקפה אותה פתאום זה היה טוב, משיב נפש אפילו.
"תודה אורית. החייתני. באמת לא זכרתי להכניס משהו לפה… אני חייבת לרוץ לעבודה, ובבקשה, אל תקראי לי הרבנית! בחיים לא הייתי רבנית, לא נראה לי שזה יקרה פעם… את היחידה שקוראת לי ככה" היא הבליעה חצי חיוך. המעלית הגיעה סוף סוף, הינדה נבלעה בתוכה, גלגלי מוחה המשיכו לרוץ.
אורית נכנסה הביתה. אדים מהמטבח של הינדה עלו והתפזרו בבית שלה ועשו בו כבתוך שלהם. שתהיה בריאה הינדה, רצה מדבר לדבר. בחיים לא תבין, איך אשה אחת קרוצת חומר יכולה לגדל עשרת, לעבוד במשרה מלאה, ולחתן כל מיני כלות שאין מי שיעשה את זה בשבילם. וזה כולל השגת נדוניה מאלף עד תו והכנת מסיבות שבע ברכות.
זה באמת דבר גדול, מה שהרבנית הינדה עושה. לאמץ ככה כלה גיורת ולהכין לה מסיבה מכל הלב, הלוואי שהיה לה חלק במצווה הזאת.
כשעוד עמדו במפתן, כבר פתחה את הפה כדי לומר לה להינדה, שלעולם תהיה בעיניה רבנית. רצתה להציע לה לעזור בהכנת מנה ראשונה, אמצעית או אחרונה. ומיד סגרה את הפה בנקישת כאב. היא לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה! הלוואי שהייתה יכולה. והסיבה היא לא חוסר זמן או כוח.
פנתה להרתיח מים בקומקום. אולי כוס קפה תוציא אותה מהנפילה הזו במצב הרוח. הטלפון צלצל, היא עזבה את הקומקום ומיהרה אליו. אולי הוא יביא בכנפיו בשורה?
"שלום זה שוורץ מהגמ"ח 'יד תשורה'" אמר קול זר מעבר לקו. "האם הרב בן מנחם בבית?"
"לא" השיבה ולבה נפל. שוורץ מהגמ"ח יכול להתקשר רק לשם מטרה אחת.
"איך אפשר להשיג אותו? עניין דחוף".
"הוא בכולל" גבה של אורית התיישר, וכל הקמטים שבלב החליקו, בבת אחת. "והוא לא עונה לטלפונים, גם לא לעניינים דחופים".
ההוא המהם מעבר לקו. "תמסרו לו ששוורץ ביקש את החזר ההלוואה, עוד היום" אמר הזר, "תאריך הפרעון כבר היה בשבוע שעבר, אי אפשר לדחות יותר".
"אעביר לו".
אורית נותרה לשבת, מחפשת מקום פנוי להניח בו את עיניה הבוהות. באשקלון היה לה בית גדול, עם תקרה גדולה ונברשות. באשקלון יכלה לשקוע במחשבות ולהסתכל בתקרה.
כאן אין היכן לזוז, ואין גם מקום רחב דיו כדי להניח עליו את העיניים ולשקוע במחשבות. אולי מוטב שכך. בהייה בתקרה לא תקדם אותה לשום מקום.
המים בקומקום הספיקו להתקרר, הרתיחה אותם בשנית ופתחה את המקפיא. עוד מעט ישובו הילדים וירצו אוכל מבושל. גם היא תרצה, לפני שהיא תצא למשמרת הצהריים. גם יהושע ירצה, רעב ועייף אחר בוקר של לימוד מייגע. ושרית מהסמינר… מצאה חצי חבילת עוף טחון. לא בטוח שזה ישביע את כולם. אולי אם תטחן את כל שאריות החלה מהמקפיא ותוסיף איזו ביצה או שתיים, יהיו לה קציצות משביעות לכולם.
מיהרה אל הקומקום לפני שהמים יתקררו בשנית. המתיקה את הקפה בכפית שלישית של סוכר ונאנחה אל תוך הספל.
את האנחה השנייה בסדרה היא עצרה בכוח. אסור לך לדאוג! הכל יהיה טוב, כמו שהיה לפני שבע שנים.על אף שהיום הכל כל כך שונה, ואת בכל זאת נתקפת בחוסר אונים.
אולי הינדה תסכים שתכנס אל הבית שלה, ותתחיל בעריכת השולחנות? את זה היא יכולה להציע, ויש לה את המפתח.
הלוואי שהינדה תסכים. היא חייבת לעשות עם עצמה משהו מועיל.
הסגנית הרימה את עיניה מים הניירת. שרית היישירה את מבטה באומץ. "אני… אם אפשר, לקבל ילדת פר"ח כדי לעבוד איתה, זה יהיה לי מצוין". מבטה של הסגנית היה ספקני. הורידה את משקפיה ומדדה את הנערה. "בן מנחם, כן?" יפה שזכרה את שם המשפחה. שרית הנהנה. "את רוצה ילדת פר"ח? אהה. הרבה בנות רוצות זאת, מעניין לדעת למה? את נראית לי בת חכמה, את וודאי מבינה, שהילדות האלה הן לא פרחים מפלסטיק, שאפשר לחלק אותן לכל מי שרוצה קצת משכורת!"
מבטה של שרית עומעם. היא יודעת שילדים אינם פרחים מפלסטיק. ארבע שנים של התנדבות עם חנהלה אחת מקסימה, שהחיוך שלה והבכי הם כלי התקשורת היחידים שלה עם העולם, הספיקו ללמד אותה דבר או שניים על פרחים שחיים בכל מיני ערוגות. אם תספר לסגנית על ההתנדבות הזו, זה וודאי ירשים אותה.
אבל הרכזת עצמה אמרה שהילדים האלה אינם פרחים מפלסטיק, גם חנהלה היא בשום אופן לא כזו.
על ההתנדבות הזו איש לא שילם לה, אם היו משלמים לה, לא הייתה מחפשת עכשיו ילדת פרח.
"יש לי נסיון בתחום…" היו תחנונים בקול של שרית, והרכזת לא הצליחה להבין למה. נערות עסוקות מבוקר עד ערב, מותר להן גם לעזור קצת בבית. היא אינה מכירה את הנערה העדינה הזו, ולא תפקיד ילדת פרח בידיה סתם כך. "אני לומדת במסלול חינוך מיוחד" שרית לא האמינה מאיפה זה הגיע לה, אף פעם לא הייתה עקשנית. "אני גם מתנדבת פה ושם… אומרים שיש לי גישה טובה". הסמיקה, אינה רגילה לחלוק שבחים לעצמה.
הסגנית דפדפה בקלסר עב כרס. שלפה מתוכו דף לבן. "אני יכולה לרשום כאן את פרטייך, אבל לא יכולה להבטיח שום דבר".
"המורה… זה ממש ממש דחוף לי, לקבל ילדת פרח" הסגנית נאנחה. הנערה יצוקה מחומר אחר. ואולי עומד משהו מאחורי העמידה העיקשת הזו? היא צריכה לברר.
"למה העניין הזה כל כך דחוף לך רבקה, מותר לי לדעת?" שאל קולה הסמכותי.
שרית עפעפה פעם ופעמיים. "אני חייבת לעזור להורים שלי בשכר הלימוד".
נפלה על הסגנית שתיקה מופתעת. האם המצב אצל משפחת בן מנחם, הוא קשה עד כדי כך? האמא היא מזכירה רפואית במקום נחשב, כך רשום לה בניירת. גם האב אינו נמנה על האברכים. החיים טומנים לנו הפתעות.
"הם ביקשו ממך?" היה חשוב לה להבין. שרית נענעה בראשה ללאו נמרץ. "וודאי שלא! הם לא חשבו לבקש. זו אני שרוצה להציע להם". שרית בלעה את רוקה והחלה לדבר בשטף. "המצב בבית קשה, הסגנית לא מתארת לעצמה עד כמה. אבא שלי אינו יכול לעבוד השנה, לאמא שלי הורידו שעות, אחותי מאורסת, החתונה עוד חודשיים. ההורים שלי לא אומרים כלום, הם לא צריכים להגיד לי כדי שאבין. אבל הם לא עומדים בלחץ הזה. יש חובות, יש נושים… זה קשה!"
הסגנית הנהנה באמפטיה. אולי האב חולה, חלילה אולי איבד את כושר העבודה… כמה מורכבים הם החיים.
היה רגע של שתיקה. "אז הסגנית מאשרת לי ילדת פרח?"
"אני צריכה לחשוב…" היא הושיבה את משקפיה על חוטמה. "אבל יפה מצידך, שאת ככה חושבת על ההורים שלך. זה ראוי להערכה! יישר כוח".
שרית חייכה חיוך חיוור ועזבה את החדר.
בהחלטה של רגע, פנתה הסגנית אל הטלפון.
משפחת בן מנחם עוברת תקופה קשה, בין אם תאשר לבת ילדת פרח, ובין אם לא, מגיע לאמא לשמוע כמה מילים של נחת.
דפדפה באלפון התלמידות, לחצה את המספר, אחרי שלשה צלצולים ענתה לה אורית.
"שלום, מדברת הסגנית מסמינר 'עטרת'"
"קרה משהו לשרית?" אורית נבהלה.
"לא קרה לה כלום, גב' בן מנחם. רציתי רק להגיד לך, שיש לך ילדה – פרח".
« לפרק הבא »