תקציר:
הינדה היא אשה נמרצת, רכזת חברתית ואם לעשרה. בנוסף, היא מארגנת מסיבת שבע ברכות עבור כלה גיורת. שכנה דלת מול היא אורית, בעלת תשובה.
מיכל, בתה של אורית, מבקשת מהסגנית בסמינר, שתתן לה ילדת פר"ח לעבוד איתה, כדי להקל על המצב הכלכלי בבית.
הרכזת תמהה: ידוע לה כי אביה של מיכל עובד, ואמה מזכירה רפואית.
אורית מציעה להינדה עזרה בעריכת השולחנות לקראת שבע הברכות, הינדה אינה מסכימה לקבל את העזרה.
אורית מאלתרת ארוחת צהריים מהמעט שיש בבית, וכדי להרים את מצב הרוח, מקפלת מפיות יפות בצורת פרחים.
דברים טובים באים בקושי
בסיום יום הלימודים פגשה מיכל את הסגנית. זו הנהנה לשלום ועצרה. בחנה את הנערה במבט מעמיק. "בן מנחם, כן? הכנסי נא אל חדרי". בן מנחם, כלומר מיכל, צעדה קוממיות אחרי הסגנית. התיישבה. "בקשר לילדת הפר"ח, התשובה שלי היא כנראה חיובית" אמרה בלי הקדמות. למה רק כנראה? ואם הדבר טרם מוחלט אצלה, מדוע קראה לי?
היא שלחה לעברה מבט רך.
"יצא לי לדבר עם אחת המורות במסלול" היא אמרה. "היא שיבחה את הגישה החיובית שלך לילדים. ואם אמרת שהמצב הכלכלי שלכם לא קל, זה בעצם אחד הקריטריונים אצלנו".
מיכל הנהנה. התשובה חיובית אם כן? למה הסגנית משתהה? היא נגשה סוף סוף לעניין. "רציתי לשאול אותך, בן מנחם. אולי יש משהו שאפשר לעזור בבית? האם כולם בקו הבריאות?"
מיכל הנהנה. תוהה על השאלות.
"המצב בבית נהדר" היא מיהרה להרגיע. "אמא שלי תמיד אומרת, שיש לנו הרבה מתנות. כסף זה לא הכל".
"ובכל זאת?"
"איבדנו דירה גדולה באשקלון, זה היה כבר בשמיטה הקודמת. אחותי התארסה, ואבא שלי לא יכול לעבוד".
"הוא מרגיש טוב?" זו רק הדאגה, שדחפה הצידה את הטאקט המפורסם של הסגנית.
"אבא שלי?" מיכל שלחה לעברה מבט בלתי מפוענח. "הוא בריא ושלם, ברוך ה'. לומד תורה בכל היום. הוא שמח עם זה, אפילו".
"אז מה הבעיה בעצם?"
"זו לא בעיה בכלל. אמא שלי אומרת, שככה זה. דברים טובים ונסיונות, באים בדרך כלל בעסקת חבילה. אבא שלי… הוא עבד בתכנון גינות נוי ובטיפול בהם, הוא גנן מאד מבוקש. זה שהשנה הוא אינו עובד, זו לגמרי בחירה שלו… של כולנו". גבה של מיכל הזדקף. הסגנית שלחה אליה מבט לא מבין, ובבת אחת ניצתה בה ההבנה: "אה! איך לא קישרתי! אז אבא שלך שובת… מה הוא עושה בעצם?"
"הוא לומד תורה בכולל שביעית, ומקבל מלגה דלה".
"אז אתם מרגישים ממש את השמיטה בבית?" הביטה בנערה בעיניים אחרות. "גיבורי הרוח שאנחנו מדברים עליהם בשיעורים וכותבים עליהם שירים, אלו הרחוקים, מהשדות והשיבולים, הם בעצם אתם!"
"זה אנחנו" מיכל חייכה. "אז הסגנית מאשרת לי ילדת פר"ח?"
הסגנית טרקה את קלסרה העב. מאוחר יותר תמלא את כל הפרטים. "מאשרת לך. שגם לי יהיה חלק במצווה שלכם…"
אורית הסתירה את העייפות מתחת לשטיח. היא סדרה את המטבח אחרי שדניאל, יונתן ואבי בלגנו אותו כהוגן, ושפכו כל מה שאפשר לשפוך, במסגרת המטרים המצומצמים שלו. "הפרחים שלך חינניים" החמיאה לה מיכל.
"ואת – פרח בעצמך!" אורית חבקה אורית את כתפה של ביתה. "ועכשיו אני הולכת לנוח, לצבור כוחות למשמרת הערב. תאכלי טוב, שתוכלי לתת הרבה צוף לפרחים שלך!"
מיכל נעצה את המזלג בקציצה. עוד שבוע מן הסתם, היא תתחיל לעבוד עם ילדת הפרח החדשה, כך אמרה לה הסגנית. גם חנהלה, היא נשמה טהורה בגוף מוגבל, אסור יהיה לה להזניח אותה. היא תהיה חייבת להמשיך לקחת אותה פעמיים בשבוע, בשעות אחר הצהריים.
והלימודים… והמבחנים המתישים… והבית?
איך מושכים את המפה מכל קצותיה מבלי לקרוע אותה.
קשה לה עם העומס הזה. אבל וודאי הוא טוב. איך אמא אומרת תמיד? דברים טובים באים בקושי.
המילים יצאו מפיה של הינדה, כמו פופקורן חם ממכשיר. אולי כמו בלוני ההליום בעצמם. מעניין אם תמיד היא כל כך נלהבת, תהתה המנהלת לעצמה. או שזה רק המקום החדש שממריץ אותה כל כך. היא המנהלת רק האזינה והנהנה. אבל בעיניה עדיין לא ניצת הזיק שהינדה חיכתה לו.
"הרעיון יפה" אמרה המנהלת, אחר שקיבלה את רשות הדיבור. "מקורי וצבעוני. אני רואה שאת עומדת מאחורי כל ההמלצות שקבלתי… הוא רענן לגמרי. הילדות יאהבו אותו. רעיון עם הרבה אוויר חם" היא קשקשה על הכריכה הפנימית ביומן שלה משולשים חדי זווית, ועל כל אחת מהזוויות תלתה בלון.
"אני חושבת לעצמי בקול, מה עם בל תשחית? אנחנו קונות בלונים, מנפחות אותם, נותנות לבנות לקשט אותם ולהשקיע בהם. ואחר כך, מה? ככה להפריח אותם לעננים? זה לא נשמע לך בזבוז? זריקת כסף לפח? לא יודעת. משום מה, ענן הבלונים הזה מצטייר לי כמו מפגן ראוותנות, סלחי לי על הביטוי. אני תוהה לעצמי, אם המסר מצדיק את זה".
כיוון שהמנהלת דברה בנימת שאלה, העזה הינדה להתווכח. "ממש לא. אם הבנות קלטו את המסר, הרי מיצינו את המטרה שלשמה קנינו את הבלונים האלה, והשקענו בהם כל כך הרבה. זה כל הרעיון! המנהלת צריכה להבין, שהדורות השתנו, והשפה של היום היא אחרת"
"אני מבינה, ובכל אופן… אבל מנסה לחשוב רחוק יותר, אל מה שהבנות תיקחנה איתן הלאה, לחיים. אני לא רוצה שתחושנה החמצה כזו. לא יודעת. משום מה, אני חושבת שסיום כזה לפעילות, היה משאיר בי טעם חמצמץ בפה. הפעילויות שלקחתי איתי אני מהנערות שלי כצידה לדרך, השאירו בי תמיד טעם מתוק, ומאד חיובי". הנייד של הינדה צלצל, השוק הסיטונאי היה על הקו. היא לחצה על ניתוק, מאוחר יותר תחזור אליהם, אם הבלונים עוד יהיו אקטואליים,
אם.
"תחשבי, הינדה, על סיום אחר, חזק יותר. אולי אפשר להעניק את הבלונים האלה לילדות מוגבלות, אולי לשלוח לבית חולים, למחלקת ילדים. תפעילי את הראש. הבלונים המקושטים האלה יכולים לשמח הלאה. אפשר להפרד מהם גם בדרך אחרת, לאו דווקא בנסיקה אל העננים". הינדה הנהנה הנהון חמוץ.
"היה עוד משהו שהפריע לי…"
סקרנותה של הינדה התעוררה. "מה עוד הפריע למנהלת?"
"חמש מאות בנות תעמודנה בחוץ, ותבטנה אל על. חמש מאות בלונים יתרוממו אל השמיים בבת אחת. אלו דברים מושכים תשומת לב, אנחנו לא חיים במדבר.
בואי נשאיר את התכנית הזו בצד" אמרה לפניה המכורכמות של הינדה. "בואי תתקדמי בינתיים עם השאר: תנועות להמנון, יש? מה עם תכנית עיונית יותר? הצלחת לחשוב על משהו?" ראשה של הינדה נע ימין ושמאל לאות לאו. כל כך נלהבת הייתה כשנכנסה לחדרה של המנהלת, ועכשיו יצא ממנה כל האוויר החם.
הינדה קמה אל הדלת. "אדבר עם כתות ח', ונתאים תנועות בינתיים", היא סיכמה. "ו – כן. אחשוב גם על תכנית עיונית, מרתקת ולא כבדה מדי. כל טוב, המנהלת".
"תמשיכי לחשוב הינדה. אני רואה שהרעיונות שלך אף פעם לא מאכזבים". המנהלת שלחה אליה חיוך מעודד. הינדה התעלמה מראשה הכואב, והתקדמה במסדרון שמאלה. השעה הפנויה שלה התנדפה והלכה לה, שעור מלאכה בכתה ו', אמור היה להתחיל מזמן.
"אני חושבת שאת לא צריכה להיות עצובה, אפילו שתהיה לי עוד ילדה שאטפל בה, עדיין לא יודעת איך קוראים לה. עדיין אני אוהב אותך חנהלה. כי את היית ילדת הפרח הראשונה שלי!" חנהלה, נשמה טהורה בגוף מוגבל, הביטה בערנות מעם עגלתה הגבוהה על מיכל. עקבה אחר שפתיה הנעות, שהגבירו את קצב התזוזה שלהן, וחייכה. ככל שהשפתיים המשיכו לנוע ולהשמיע קולות מעניינים, הפך חיוכה של חנהלה לצחוק מתגלגל.
והצחוק הזה, דרבן את מיכל להמשיך. כשהחלה להתנדב עם חנהלה הדריכו אותה לדבר אליה, והרבה. לדבר היא לא יודעת, אמרה לה אז רכזת החסד. אבל לשמוע היא שומעת נהדר, גם אם לא הכל היא מבינה. דיבור מפתח לה את המוח, ומאד משמח אותה. אז מיכל המשיכה לדבר.
"היום הסגנית שאלה אותי, אם אפשר לעזור לנו, שאלה מה המצב בבית ואם כולם בריאים. נבהלתי מהמנגינה המרחמת שהייתה בקול שלה. תמיד פחדתי מרחמים.
ולא יודעת למה, נזכרתי פתאום בלילה ההוא.
הנר הראשון של חנוכה הבהב ליד החלון, זה היה לפני שבע שנים בדיוק. עוד גרנו אז באשקלון ועדיין לא הכרתי אותך. את שומעת, חנהלה? זה לא מצחיק בכלל! מה את צוחקת!
אבא ישב בסלון, ליד שולחן משוכלל כזה שנסגר לצורת משושה ויכול להפתח לאורך חמשה מטרים. אבא למד לידו תורה. היה כזה שקט קסום בבית, וריח של עוגיות בריבת חלב שרק עכשיו יצאו מהתנור. ופתאום היו דפיקות בדלת. אויש, חנהלה! בקטעים הכי מותחים את שוב צוחקת! אי אפשר איתך!
בקיצור, היו דפיקות בדלת, חזקות כאלה. שוטר במדים נכנס פנימה. הוא שאל אם אפשר לשבת. הוא התיישב ליד אבא והגמרא הפתוחה שלו, ואמר שיש לו צו עיקול, בגלל המשכנתא שלא שולמה אחרי הרבה התרעות.
אבא הסתכל עליו, העיניים שלהם נפגשו. אבא צעק: מיקי! והשוטר צעק: יואב! התברר, שהם היו חברים מהעבר. אבל זה לא עזר למיקי לבצע את התפקיד הקשה שלו. לפני שהוא נתן הוראה לפועלים לפנות את שולחן העץ היפה, הוא חיבק את כתפו של אבא ואת פניו הקשוחות קישטו כמה דמעות. לא תאמיני, חנהלה! במו עיני ראיתי את זה. שוטר אמיתי – בוכה…
זה היה קשה. אמא הסתובבה כדי לא לראות את אנשי ההוצאה לפועל סוחבים את השולחן ומבטיחים לבוא שוב. אבא נשאר לשבת, הגמרא שלו נשארה בלי שולחן.
אסנת ואני גררנו לסלון את שולחן המטבח. לאבא היה קשה להמשיך להתרכז. אמא נאנחה ושאלה מה יהיה. ואני כבר התחלתי לרחם על עצמי, מאד.
לא אשכח מה היה אז, תקשיבי טוב חנהלה: אבא קם בבת אחת מהכסא. הוא ניגש לטייפ להדליק אותו. שירי חנוכה נשפכו בסלון, הרגליים של אבא התרוממו. הוא תפס את דניאל ויונתן בשתי הידיים והתחיל פשוט לרקוד. זה לא מצחיק חנהלה! מה את צוחקת!
ה' נתן לנו ניסיון, אמר אז אבא. ורקד. בואו נראה לו שאנחנו עומדים בנסיון הזה. שאנחנו לא נבהלים, ומצליחים אפילו לשמוח.
אך זה היה חנוכה שמח. אני לא אשכח חנהלה, לא אשכח".
"יו! את מרתקת". מיכל נבהלה והסתובבה אחורה. אסנת הבליעה חיוך. "יש לך כשרון רטורי לא רגיל. תראי איך הצלחת להרדים את הילדה! וברצינות, החזרת אותי אחורה לימים לא קלים… למה עשית את זה, מיכל?".
"זה צף לי לבד". השיבה מיכל, והניעה את כסא הגלגלים אל הדלת. הגיע הזמן להחזיר את חנהלה הביתה.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »