חמשה עשר פרקים הם הצצה קטנה אך משמעותית אל חייהן של דמויות הסיפר. שאלת השאלות הגיעה לכותבת: האם הסיפור הזה הוא אמתי?
התשובה היא כן ולא, ובעיקר כן. כי נשמת הסיפור של אורית, התבססה מאד על סיפורה של ט. שטרן מירושלים. פנינו אליה, היא ענתה על מספר שאלות והוסיפה כמה מילים משלה.
כמנויה ותיקה לעיתון מרווה לצמא, איך הייתה הרגשתך מול הסיפור שלך שנפרש על הדף?
בתחילה, ט. מסרבת להודות כי מדובר בסיפור שלה: "פרטים רבים בסיפור שלי שנתה הכותבת כיד הדמיון הטובה עליה. מעולם לא גרנו באשקלון, הייתה לנו דירה יפיפייה באחת משכונות היוקרה בירושלים, אבל ירושלמיים היינו ונותרנו. יש לי ארבעה ילדים, ברוך ה', והשאנו בן ולא בת. אני באה מבית מסורתי. יש לי אמא מקסימה שהיא חברה הכי טובה שלי, אבא שלי ז"ל היה אבא מיוחד ואוהב שנתן לנו המון! בניגוד להוריה של אורית.
ובכל זאת, נשמת הסיפור והגרעין שבו, דומה למדי לסיפורך.
"בהחלט" מחייכת ט. ואומרת. "ככל שהתקדמתי עם קריאת הסיפור, הרגשתי שאני מתמזגת עם דמותה של אורית. בעיקר בקשיים…" ט. אינה משחררת אפילו אנחה אחת, כשהיא מספרת על קשיי הפרנסה שהיו ועודם. "עכשיו בשנת השמיטה, המצב חמור פי כמה. היו הרבה ניתוקים מחשמל וממים" היא מגלה,"וגם את הטלפון נתקו לנו למשך תקופה לא קצרה. הבית קטן, רמת החיים נמוכה, ולאלו שרגילים לרמת חיים גבוהה בהרבה, זה לא ממש קל".
ויש עוד כמה דברים דומים, עליהם אפשר לומר שאת ואורית חד הן…
ט. מהנהנת. " אני לא מוותרת על הבקרים! קמה מדי בוקר בחמש, יושבת במרפסת, מתבוננת בזריחה, נושמת את האוויר הטהור ואת זמרת הציפורים. מודה לה' על כל הטוב שנתן לי, והוא נתן לי! אני אוהבת סדר יום מאורגן, אם כי לא קשוח מדי, כדרכו של בית עם ילדים. הסיפור עם ילדת הפרח הנפלאה שלי, כל הסיפור של איציק ומיקי, חברי ילדות של בעלי והדירה שעיקלו לנו. וההכנות לחתונה (של הבן, לא של הבת!) הכל היה גם היה, למעט שינויים חיצוניים של הכותבת… ועד היום, אם אין יותר מדי אוכל מגוון, אקפיד לפחות על צורת הגשה נאה ואסטטית.
פרחי האוריגמי…
לא מכירה קיפולי נייר… מחייכת ט. אבל ביום ההולדת שלי עשינו פרחים משקיות ניילון (החלק המרובע שממנו תולשים את השקיות)… כללית, אני אוהבת אסטטיקה. לא אשכח את היום ההוא, כשבאנו להתגורר בדירה הזו. כל הבית היה ארגזים, שכנות באו לקבל את פני ואנחנו היינו עסוקים בארוחת בוקר. פיניתי שטח קטן על השולחן בסלון ועליו ערכתי מפיות וכלים וסכו"ם, דבר לא היה חסר.
בפרקי הסיפור, הכרנו את חיי ההווה העשירים שלך, התרצי לספר לנו מעט על תהליך התשובה?
לפני עשרים ושתיים שנה, נפטר אביו של בעלי. בשבעה הגיעו כל מיני דרשנים, ומהם החל בעלי לשמוע. זה היה הצוהר. בתקופה מאוחרת יותר, כאשר נולד בננו הבכור לחרדיים התחלנו להתקרב אט אט. באתי מבית מסורתי קליל". ט. נזכרת בתחילת דרכם בשמירת מצוות קלה כבחמורה. "השקעתי את הנשמה בחינוך הילדים שלי. כל ספר שהגיע אל הבית קראתי מתחילתו ועד סופו, לפני שהילדים קראוהו. ומוסדות החינוך, זה סיפור בפני עצמו… רציתי להכניס אותם למוסדות הטובים ביותר.
בני הבכור היה אז בגן, על פי אבחון שעבר ידענו שהוא ילד מחונן. רציתי בשבילו את המוסד הלימודי הטוב ביותר. יחד עם הילד דפקתי על חדרו של המנהל והתחננתי שיקבל אותו. המנהל סירב בנימוס.
חזרתי הביתה, ניגשתי אל פינת התפילה הקבועה שלי – ליד הגמרות של בעלי ובכיתי. בכיתי לה' בדמעות שליש. אני רוצה שהילד הזה ילמד בחיידר הטוב הזה! אני רוצה שהוא ילמד תורה! שיתעלה בתורה וביראת שמים.
אחרי שהבכי נרגע מעט, הייתה החלטתי נחושה ללכת למחר שוב, רק כדי לספר למנהל מה הוא עלול להפסיד, אם לא יקבל את הבן. למחרת פסעתי עם הילד. המנהל היה בתוך החדר שלו. במסדרון הייתה הגננת (שעבדה בגן השייך לחיידר הזה). היא ראתה את ילד החמד וקראה לו. שאלה אותו מספר שאלות והתלהבה מהשפה הגבוהה שלו. דיברה איתו עוד, מרוב התלהבות הושיבה אותו על ברכיה ואחר משכה אותו פנימה, אל חדרו של המנהל. המנהל בהה בו. ניסיתי להתנצל, לומר שרק באתי לומר משהו, אבל הגננת לא אפשרה לי לדבר. 'איזה ילד!' אמרה שוב ושוב, ואני עמדתי בצד, נבוכה כולי ומתביישת. "הכל משמים" אמר המנהל וחייך אל הילד. "אני רואה שמקומו של הילד כאן". הילד נכנס לחיידר, התורה כל כך מילאה אותו. אם הקודמים בגן הקודם הוא נחשב למחונן של הכתה, בחיידר הזה הוא היה ילד רגיל. מאוחר יותר זכתה כתתו של הילד במבחן פומבי. המנהל זרח כולו. הוא הביט על בננו וביקש שנבטיח לו כי את כל הילדים הבאים נשלח אל החיידר הזה. בבר מצווה הוא הילל ושיבח את הילד. עד היום זה שמור אצלי בקלטת.
היום את קוצרת ברינה את שזרעת אז בדמעה…
הרבה דמעות זרעתי בתוך פינת התפילה שלי מול הגמרות. גם עם בית ספר לבת לא היה פשוט. נגשתי לבית ספר מאד איכותי וביקשתי את המנהלת. המסדרון היה שקט. הבנתי שיש עכשיו שיעור. המזכירה הפתיעה ואמרה שזו דווקא הפסקה. ראיתי בנות מתהלכות במסדרון כמו נסיכות. ראיתי את המנהלת, את האצילות שלה, את הדבור הרך והצניעות ואמרתי – במקום הזה אני רוצה שבנותיי תלמדנה. דברתי עם המנהלת (הייתי אז ממש בתחילת הדרך). היא הבטיחה להחזיר לי תשובה. למחרת התקשרה אלי ואמרה, שהיא צריכה לבדוק. הבנתי שזה אולי רמז לתשובה שלילית. פרצתי בבכי. המנהלת שאלה אותי למה אני בוכה. אמרתי לה בתמימות שאני רוצה שהבנות שלי תגדלנה להיות כמוה!
המנהלת התרגשה. הילדה נכנסה לבית הספר וסללה את הדרך לאחיותיה. המנהלת הפכה לידידת נפשי והיא לא מפסיקה לברך אותי. "הבנות שלך מפארות את בית הספר" היא אומרת. אחרי מילים כאלה, איך אפשר לקונן על קשיי פרנסה?
ספרי קצת על המעבר בין שכונת היוקרה ההיא, לשכונה החרדית בה את גרה כיום.
ט. מחייכת. "באתי משכונה מצוחצחת, שבה אין מציאות לדפוק בדלת בלי טלפון מראש. כל הפחים ריקים, ובגני השעשועים יש בעיקר בעלי חיים… הכל מרוחק, וקר". ט. נזכרת בדוגמית משעשעת. "באחד מימי שישי חזרנו מהגינה עם כלי החול והנחנו אותם על השטיחון בכניסה, ליד הדלת. בליל שבת, באמצע הסעודה, נשמעו דפיקות רועמות בדלת. רצתי לפתוח, וכלי החול התעופפו פנימה בקשת ישירה לשולחן השבת. כשנחתתי לשכונה הזאת, לא האמנתי שזה אמתי. הכל היה כל כך חמים וחי ונושם ותוסס. השכנות קבלו אותי כמו משפחה. באו עם עוגות ועם חיוכים ועם חסד. המון חסד אמתי. לקח לי זמן להתרגל. בתחילה תליתי שלט על הדלת בשעות המנוחה: נא לא להפריע, כמו בבתי מלון. לאט ירדתי מהאולימפוס לשכונה העממית הפשוטה והתחלתי לאהוב אהבת נפש, את כל החלקים הקטנים שמרכיבים את הפסיפס המדהים הזה: ההכנות לפסח, הילדים שמתרוצצים בכל פינה ובאים בטבעיות לשחק ולאסוף צדקה ליד אליעזר, טוב הלב של השכנות. השבת, השבת!" ט. עוצמת את עיניה ועל פניה כיסופין.
"השבת שיורדת לעולם בשכונה הזו, אינה דומה לשבת שיורדת בשום מקום אחר בעולם. ההמולה משתתקת, הכל הופך לשירת 'לכה דודי' אחת גדולה. את כל מעגל השנה היהודי, מרגישים כאן בעוצמה לא רגילה.
היחס כל כך משפחתי. אני אומרת לשכנות המדהימות שלי, שהן האשמות העיקריות בכך שאני נשארת בדירת השכירות הצפופה הזאת. שכנות כאלה לא עוזבים. הן נהדרות כולן, אולם אף אחת מהם לא מזכירה את הינדה". קורצת ט. בשובבות. בנוגע לדירה ולשכונה, מציינת ט. עוד גילוי של השגחה פרטית. "כאשר עזבנו את הדירה הגדולה בשכונה היוקרתית ההיא, עברנו בתחילה לדירת חדר וחצי, ורק לאחר מכן הגענו לכאן, לדירת שני החדרים וחצי. אני רואה בכך השגחה פרטית מופלאה: לו היינו עוברים מהדירה הגדולה היישר לכאן, לא הייתי שורדת את זה. אבל כיוון שעברנו בדרך דירת קובית משחק אמתית, דירתנו הנוכחית היא ממש מרווחת לעומתה, כמעשה העז שהוצא מהבית".
במהלך השנים עברת נסיונות לא קלים, גם בתחום הבריאותי. מה החזיק אותך בזמנים של נפילה?
כל משברך וגלך עלי עברו. עברתי באמת גלים לא פשוטים, מספרת ט. היו זמנים שהרגשתי בתחתית המדרגה, במקום שממנו אי אפשר לקום בכלל. אבל משם צעקתי לה' והוא שלף אותי. תמיד פניתי אליו ובכיתי אליו, והוא אף פעם לא השאיר אותי לבד.
ועוד משהו שמחזיק אותי בעזרתו יתברך: הגישה המחייכת אל החיים, ההתמקדות בטוב ובחיובי. כי הסתפקות במועט זה לא רק שינוי בכלכלת הבית, זה גם ובעיקר שינוי בראש: לשמוח מכל דבר קטן, להעריך את כל מה שיש כי שום דבר לא מובן מאליו: עצם זה שאני חייה, זה נס גדול ומופלא עד מאד! שהאצבעות זזות, הפה מדבר, העיניים רואות. יש מיטה לכל ילד! לראות באיזה אושר מגיע הילד הביתה, כאשר הוא קיבל סוכרית טופי מהמלמד… זה דבר שתמיד מצא חן בעיני מאד. יש מקומות ששום מתנה לא תספק את הילדים. בשום מקום לא שמחים כך עם סוכריית טופי קטנה, כמו במקום הזה של הסתפקות, שמעריכים בו כל דבר, ונותנים משמעות.
ה' נתן לי מתנה גדולה, הסתכלות בריאה עם פרופורציות נכונות על החיים. כשילד שובר כוס, אוספים את השברים והולכים הלאה, אבל על דברים שקשורים ליראת שמים לא מוותרים. הילדים יודעים שלא מתלוננים על מורים ומדברים אליהם ביראת כבוד. למדתי אותם להסתכל על היש ולא על האין, והילדים שמחים מעצמם ונהנים. יש שמחת חיים בבית שלנו, ברוך ה' זכינו.
יש עוד מה לשמוע ממך, והיריעה כל כך קצרה. התסכימי לתת מילים טובות לסיום, מילים מעודדות לקוראת פשוטה שמתמודדת – אולי לא כמוך, אבל בהחלט מתמודדת?
אם ארצה לשבת ולבכות על מה שאין לי, יכולתי לבכות על מליון ואחד דברים. אבל למדתי להסתכל על היש ולראות אותו, והמתנות שקבלתי הם הרבה יותר ממליון! הנה רק עכשיו זכינו לחתן את בנינו הבכור עם כלה כלילת מעלה מבית חרדי ותיק. אין מילים בפי לתאר את גודל הזכות.
למדתי לא לחשוב הלאה. לראות את היום הזה, להודות ולבקש על היום הזה בלבד. לא חושבים על מחר. כל יום הוא יום בפני עצמו עם מתנות חדשות.
ואחרי כל מה שעברתי, אני חושבת שהתמודדות עם קשיי פרנסה היא לא הכל. העיקר הבריאות, והילדים, והחינוך שלהם. לכן אני לא ממש מתאימה לחזק נשים אחרות.