תקציר: מיקי מרוצה מאד מעבודות התחזוקה שעשה יואב בביתו, ולוקח אותו עם הניידת אל שיעור התורה. הם נפרדים בידידות. בבית הספר, הגיע יום היריד. האולם מתמלא בנשות הקהילה, שבי מככבת במרכז והינדה מגלה שכל השירים על ענווה ואמונה, נמצאים אצלה בשכבה מאד חיצונית של הנפש. בסיום המקהלה מגיעה אורחת למסור שעת סיפור. הינדה נדהמת ומופתעת לגלות את שכנתה, אורית בן מנחם.
תני לי מפתח
הינדה עקבה בעיניים גדולות אחר דמותה של השכנה, הפשוטה וחסרת היומרות שנצבה במרכז הבמה, שהמנהלת פנתה לכבודה. היא החזיקה בקלילות את המקרופון ודברה אל תוכו צלולות.
"בדרך לכאן, פגשתי את הינדה, השכנה שלי היקרה" ספרה אורית בטבעיות, ומאות זוגות עיניים הופנו אל הינדה הסמוקה. אורית המשיכה בלי להתבלבל. "שכנה יקרה וצדקנית מאד!" מחיאות כפיים קטעו את דבריה. הינדה זעה באי נוחות. "יד ההשגחה הפרטית הובילה אותי לכאן, כמו שהובילה אותי בכל מקום, ומובילה בכל רגע. שום דבר אני לא עושה בעצמי!" היא לקחה את צרור הדפים, קפלה אותו והכניסה אל השקית. "המורה שבי, אני מתנצלת" אמרה לעיניה של שבי, שהפעם היה תורה להסמיק. "קצת קשה לי להיות צמודה להרצאה שכתבתי, אני מקווה שתסלחי לי. ה' הניח לי עכשיו מילים חדשות בפה…." שבי הנהנה. הכנות הפשוטה שלה, והזורמת, מצאה חן גם בעיני המנהלת. כולן המשיכו לתלות את עיניהן במרצה המעניינת. "ההשגחה שהובילה אותי לכאן, רצתה שלא אדע על התפקיד של הינדה בבית הספר היקר הזה. היא גם לא רצתה שתדע היא, על ההזמנה הזו שקבלתי. אם הייתה יודעת שזו אני, לא הייתה מזמינה אותי, היא הרי יודעת כמה פשוטה אני, וכמה לא מתאימה למיקרופון ולבמות. אבל מה לעשות, אין כבר דרך חזרה…" חיוך קל שטף את האולם. הינדה הרימה את ידיה לאות מחאה, ואורית סימנה לה שהכל בסדר.
"זו הייתה רק הערת אגב" אמרה אורית באותה נימה טבעית וזורמת. "להשגחה הפרטית שמדהימה אותי בכל בוקר, בכל צהריים ובכל ערב מחדש. ועכשיו נעבור לסיפור עצמו, כי הרי כך קוראים לתכנית הזו, שעת סיפור!".
בתוך הקהל, בשורה הראשונה ישבה הינדה. דבוקה לכסאה והלומת הפתעה מאד. מאזינה למילותיה של אורית הנשפכות אל תוך המקרופון ומרתקות אליהן את כל יושבות האולם הזה. באומנות מילותיה נסחפו כולן אל הבית שלה, הגדול והמואר באשקלון. האזינו למנגינת הגמרא של יואב ולשגרת החיים הטובה, המתקדמת בצעדים גדולים אל הישר ואל הטוב, זונחת מאחוריה משפחה, ידידים, הרגלים ובאותה שנה גם, עבודה טובה ומפרנסת.
יחד עם קהל המאזינות, טיילה הינדה בחצר הבית של אורית, ובשדה הקטן והמטופח שבו גדלו לתפארה כל שבעת המינים. יחד עם כולן התקרבה אל העצים בטיול לילי. הקשיבה למנגינה שהלחינה הרוח בין העלים והענפים ורחרחה את ניחוחו המשכר של עץ האתרוגים. "זה היה הבייבי שלו" אמרה אורית וקולה מנוקד כתמי געגוע.
אחר כך החסיר לבה של הינדה פעימה, כאשר שמעה איך השקיע יואב את כל הכסף שהיה לו, ואת כל חסכונותיו בפרויקט מיוחד לעיריית אשקלון. פרויקט שהבטיח תשואה גבוהה מאד. כזו שבעזרתו יותר לשבת וללמוד, לא רק בשנת השמיטה. "הוא גנן מבוקש מאד, מפורסם אפילו" הסבירה אורית סוף סוף. "הוא עיצב גני אירועים גדולים בארץ, גם פארקים ציבוריים. צוות שלם של עובדים עבד תחת חסותו". יחד עם הדפים, הניחה אורית הצידה את המשטר ואת הסדר, ודברה בעיקר בשפת הלב. שנים ארוכות את גרה בבניין, מהנהנת לשלום בחביבות לשכנתך בדלת מול ואפילו משאירה אצלה מפתח, וביום אחד בהיר מתברר, שאת לא מכירה אותה, בכלל.
הינדה המשיכה להאזין, דרוכה להפתעות נוספות שיבואו. מי האמין שדווקא אורית, תצליח למקד את מבטה אל הבמה. מבלי להציץ אל הבעות פניה של המורה שבי, מבלי לשלוח מבטים רבי משמעות אל שורת הבנות עטויות התלבושת, שיושבות בצידי העולם. לאט רפו איבריה, והיא הצליחה להניח במגירה אחורית את אלפיים שמונה מאות העניינים הבוערים שימלאו את המשך היום הזה.
"הפרויקט התפרק בקול רעש גדול" המשיכה אורית לדבר, והטיחה את ידיה על המיקרופון לאות המחשה. "כולנו ידענו שאנחנו יושבים על זמן שאול, ובכל זאת, באותם ימי חנוכה, התמלא הבית בניחוח עמוק של עוגיות וניל, ומנגינת הגמרא טיילה בן חדריו. דבר לא העיב על האווירה הקסומה עד שבאו הדפיקות ההן על הדלת. אנשי ההוצאה לפועל נפלו אל תוך תמונה משפחתית יפה ושלמה, ואיימו לקרוע אותה לגזרים. את השולחן הם לקחו. השולחן שהחזיק את הגמרא!" אורית הביטה נכחה. רבות מן העיניים שנתלו בה, נצצו בברק חשוד. "אבל הגמרא הייתה איתו אז ונשארה איתנו, עד עצם היום הזה. בצד עמד השוטר וניגב דמעות. לשוטר הזה קראו מיקי, תזכרו את השם הזה. זה חשוב להמשך הסיפור. התברר שהוא חבר ילדות של יואב, כל כך כאב לו להיות בתפקיד הזה!" אורית נברה בשקית שלה בהבעה מעורבבת. "המורה שבי, איפה המורה שבי? ההתרגשות קצת בלבלה אותי. אני חושבת שצריך לחזור אל הדפים. התחלתי לשעמם אתכן, ועוד לא הגעתי אל תחילת הסיפור בכלל" קהל הצופות גיחך בהנאה. הינדה זעה על מקומה. היה לה חשק לקום, לקחת את המיקרופון מידיה של אורית ולשאול במה אפשר לעזור לה. להתלחש איתה בלחש מספיק נמוך שיצליח להגיע לאוזני מערכת ההגברה, לשאול אותה מהי הפעילות הנחמדה שתכננה. הרי המנהלת לא רצתה פעילות! היא הדגישה שהיא רוצה הרצאה בלבד, בלי ליווי של אש ואורות, מצגת, פלסטלינה או חול. האם הצעותיה של שבי הן שונות משלה? ואולי, גרוע יותר, אורית בכלל לא ספרה על תכניתה להפעיל את הקהל? היא הביטה בשעונה. עוד עשרים דקות אמורים להיפתח חדרי היריד. ואורית עדיין ניצבת במרכז הבמה, לא מתכננת לזוז ממנה והכי גרוע, עוד לא התחילה את הסיפור! ככה זה כשמדברים בספונטניות מבלי להצמד אל התכנית המקורית. מוזר שהמנהלת הסכימה לכך.
מבלי להבין למה, נותרה הינדה דבוקה אל כסאה. אורית רפרפה על הדפים ושבה אל המקרופון. "לא אשכח את היום האחרון באשקלון… הרהיטים כולם נלקחו אל הלא נודע, והמעט שנשאר בידינו, נארז בארגזים. באותו יום, התהלכו כולם על קצות הבהונות. חוששים לדבר. 'בירושלים יהיה טוב' אמר יואב לילדים. התקופה הקשה לא הצליחה לכבות את האור בעיניו. 'נהיה קרובים אל הכותל המערבי. וכשמשיח יבוא, נרוץ ברגל אל בית המקדש'. הבית היה גדול מדי, וריק מדי. הוא בכה איתנו את כאב הפרידה.
בלילה הציק ירח דק על השדה הקטן. נגשתי אל עץ האתרוגים, נשמתי אל תוכי את הניחוח המשכר, יודעת שזו הפעם האחרונה. בירושלים תהיה הדירה קטנה, בקומה גבוהה עם הרבה שכנים, ומעלית. בירושלים נסתפק באדנית קטנה על גדר המרפסת. רק מי שחי עם צמחים ואוהב אותם, ומגדל אותם מאז שנולד, יבין כמה כאבה לכולנו הפרידה.
ליטפתי את השלט שניצב במרכז השדה. את מיטב כישורי האמנות שלי הכנסתי באותיות – שטח הפקר. באותם רגעים הרגשתי קצת כמוהם. נקרעת מהבית היפה שלי ומכל מה שהיה לי, מוטלת אל שטח הפקר. נשענתי על גזע עבות וליטפתי את המילים. נשמתי את הריחות והקשבתי לנעימת הצרצרים. מול העצים החיים האלה, הנושמים, שהבינו אותי בלי מילים, עלה כל הלחץ של התקופה האחרונה והכאב והחששות מן הלא נודע. הסכר נפרץ, הרגשות הקשים נשטפו החוצה ומשהו חדש נודל בתוכי. גדול יותר, חזק יותר, מחושל, קרוב לאלוקים". שקט רפרף על פני האולם, נוגע ולא נוגע.
אורית הציצה בשעונה ונבהלה, החלה להריץ את הסיפור קדימה. "שבע שנים חלפו מאז, מתוקים מתוקים. ה' היה איתנו, ולימד אותנו להתקרב אליו, ולשח אלינו סוכריות בכל מיני צבעים וגדלים. תמיד הן המתיקו את הנסיונות". נקיפות איימו להשתלט על מצפונה של הינדה. חסדים רבים את גומלת בקול רעש ובצלצולים, ושכנה שלך, דלת מולך, מתמודדת עם קשיים שכאלה! ואת, לא היית לצידה להושיע.
כשסיימה אורית לספר את סיפורם של קשיי הפרנסה וקרבת האלוקים, של איציק ושל מיקי, והינדה הבינה שהרבה שלוחים לו למקום, תם לו הזמן הקצוב להרצאה. מאות הצופות עוד ישבו מבלי נוע, כשאורית לקחה בידיה את השקית ופנתה לרדת מן הבמה. הינדה כבר לא יכלה לשבת יותר. עצרה בידיה את אורית ומשכה אותה חזרה אל מרכז הבמה. "תודה בשם כולנו לאורית היקרה". אמרה אל תוך המיקרופון. אף פעם לא רעד לה הקול, לא כשהיא דברה מול קהל ולא בכלל. והיום, קרה לה משהו.
"רצית למסור הפעלה כלשהי, לא?" שאלה את אורית, בלחש מספיק נמוך שהצליח להגיע למערכת ההגברה. אורית שלפה אדנית פורחת וחיננית. הרימה אותה מול כולן. "הפרחים האלה, עשויים מנייר" אמרה. "אלו פרחי אוריגמי. חשבתי להדגים לכן איך עושים את זה, הכנתי דפי הוראות… אבל הזמן שלנו תם. אני לא רוצה להרוס לכן את היריד" ושוב היא פנתה לרדת. הבנות התרוממו אל חדרי ההפעלה. מעגל אוהד התהדק סביב אורית. מזווית עינה הבחינה הינדה בשבי, שחזרה אל מקומה הטבעי, ואולי לא? בצדי הדרכים.
"אולי תפתחי חוג אוריגמי?" זרקה הינדה הצעה. בכוונה השמיעה אותה בקול, אם כבר, תחסוך פרסומת לאורית.
היריד היה וגם עבר. שבוע עמוס חלף, ושוב עלו ניחוחות מהבית של הינדה. צלי בשר ואורז מעוטר בחמוציות ושקדים וסיר גדול של מרק, בלתי מזוהה. הריחות טיילו בבית של אורית ועשו בה כבתוך שלהם. משהו כבד רצה להתלבש עליה, אך היא גרשה אותו וקמה אל המטבח.
גם בביתה יטיילו היום ניחוחות עשירים! הוציאה מן המקפיא חזה עוף. היא תכין היום שניצל, פריך וטוב. היא תקפיץ ירקות ותערוך שולחן יפה, מעוטר בפרחי אוריגמי.
כמה מהפרחים המיוחדים האלה, שאודותם תלמד הערב בחוג לילדות. החוג שפתחה בזכות הצעתה של הינדה. כבר בסיומה של ההרצאה הייתה לה הרשמה כמעט מלאה… תזמין גם את הזוג הצעיר לארוחת צהריים. כבר כמה ימים לא ראתה אותם.
דפיקה בהולה עלתה מן הדלת. זו הייתה הינדה. סומק נבוך כיסה את פניה. "אפשר להשאיר אצלך את המפתח?" שאלה. ולפני שנעלמה במעלית, סובבה את ראשה אל אורית. "אפשר גם… לבקש ממך כמה טובות?"
פניה של אורית אורו. "בשמחה. גם היום את מכינה שבע ברכות?"
"כן" השיבה הינדה. "לסיגלית. בעלת תשובה יקרה מאד" התנשמה. "מיהרתי לעבודה, ולא הספקתי לכסות את תבניות האלומיניום. אם תוכלי לכסות אותם ו… אשמח שתערכי את השולחנות, עם פרחי האוריגמי המקסימים שלך". אורית חייכה בשמחת אמת. מאושרת לקחת חלק במצוותיה של הינדה.
"הי רגע…. שכחת לתת לי את המפתח" רדפה אחרי השכנה. הינדה סובבה אליה את פניה, משהו נבוך ישב עליהן. "אתן לך את המפתח שלי, מפתח פלדלת פשוט. ואת תתני לי את שלך".
אורית לא הבינה. הינדה הסבירה. "בהדמנות, כי עכשיו אני ממהרת…" אמרה. "תתני לי את המפתח שלך לאפס. לאמונה הפשוטה, שצומחת מתוך ענווה. יש לי כל כך הרבה מה ללמוד ממך, שכנה!"
וכבר נעלמה הינדה אל עבודתה,
ואורית נכנסה אל המטבח, להכין לפתן ורוד וחגיגי, מעוטר בדובדבנים מסוכרים, לכבוד סיום הסיפור שלנו.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »