ריכוז מתוק
על הנסיעות לתל השומר והביתה אפשר לכתוב סדרה בפני עצמה, איזה ריכוז מתוק של חסד וחשיבה על הזולת מתרכזים תחת קורת גג ששמו עזר מציון.
את כמות הטרטורים שלי לגברת שדמי, שם לא בדוי בכלל, כבר אי אפשר לספור. זה מתחיל בשמונה בבוקר ועד עשר יש הסעה בדרך כלל. המתנדבים צבעוניים לגמרי, המשותף לכולם: ועמך כולם צדיקים.
אחד מהם הוא טכנאי מזגנים צדיק. הרכב מימי אנטיוכוס אפיפנס משרת אותו היטב. הוא מלא בברזלים ומתכות וכלי עבודה אבל תמיד יש מקום גם לנוסעים מזדמנים. במושב הסמוך לו תמיד יושב איזה בחור עם חולצה צבעונית, פאות ארוכות מקורזלות או לחילופין קוקו דליל ועגיל. לאורך כל הדרך הוא שולח לבחור התורן חיוכים מעודדים, טפיחות שכם וחברותא במשניות או חובות הלבבות, הבחור הוא הקריין.
רגע לפני שאני יורדת אני מבחינה במדבקות המכסות את אחורי הרכב, מספרות על כל ארגוני החסד הקיימים, שבהם מתנדב היהודי הטוב הזה.
בערב ראש השנה לקח אותי מתנדב שיעד נסיעתו הייתה בני ברק, בסך הכל נסע לאחל שנה טובה להוריו הקשישים. בדרך 'קפץ' לחטוף מצווה, כלומר אותי ועוד כמה, הלוך ושוב, קפיצה שלקחה לו בוקר שלם. בדרך הוא מתקשר לאחל שנה טובה לכל הדודים והדודות, האחים והאחיות, הילדים הנשואים, הקולגות בעבודה. "שתהיה לך שנה של זכויות אחי", "שאמא שלך תבריא והברזל שלה יעלה", "שאלוקים יתן לך את כל מה שאת צריכה, הוא יודע הכי טוב".
ביום שישי אחד הגיע מתנדב לקחת אותי עם רכב חדיש, ממוזג, שירי שבת ברקע וילד לבוש בבגדי שבת רחוץ בפייעס מסולסלים יושב לצידו.
בעודי תוהה לאילו מהמחלקות בבית החולים הוא נסע, אני מבינה מתוך דבריו שהוא ובני ביתו בריאים ושלום להם, זה הילד שהפריע לאמו לשטוף את הבית, אז אבא לקח אותו לסיבוב של חסד.
בוקר אחד אני נכנסת לרכב מתנדב, בחורה עם מראה גבולי רואה אותי ומכניסה את הסמארטפון שלה עמוק לתיק, כאילו אני מייצגת את הרב קובי לוי.
היא מוציאה אטלס ענק וקוראת בו בשקיקה. מתעוררת לה שאלה על יישוב מיישובי הארץ. היא חייבת לדעת את ההיסטוריה המיקראית שלו. שואלת אותי, אני מספרת לה שכל הידע מימי הסמינר נמחק מראשי. "אני חייבת לבדוק בגוגל" היא מתנצלת לי. בודקת ורואה שצדקה בניחושיה. אני שואלת את עצמי בכל הדרך, לאיזו מן המחלקות היא נוסעת? אולי היא סטודנטית לרפואה, אולי מבקרת מישהי ואולי חולה בעצמה?
אנשים הם חידה.
גם האנשים שנוסעים הופכים להיות מוכרים לי. חלקן גיבורות פגיה. אם לילד עם בעיה נדירה במערכת העיכול, אם גיבורה לתינוק במחלקה אונקולוגית ועוד אשה שבעלה נפגע בתאונת דרכים. הרבה סיפורי ניסים מתרכזים בדרך לבית החולים וממנו. שמות לתפילה מתעופפים. כולנו מתרגשים עם כל התקדמות.
"החיים הם כמו פגיה" אומרת אשה אחת בחיוך רחב, "על כל דקירה נותנים לנו סוכרוז שממתיק".
המשך יבוא…