השמש אספה זה עתה את קרניה האחרונות, תריסי החנויות מוגפים בחריקה עייפה מעמל היום. לילה כהה יורד על הרחוב, ואני מתחיל להתכונן לשנת הלילה.
דמות קופצת פתאום מרכב מקרטע ומתקרבת אלי, דלי מלא דבק בידה האחת ושק מודעות בידה האחרת.
אני בוחן את האיש בעניין: זקנו השחור יורד על פי מידותיו, פאותיו ארוכות, מקורזלות, ומפנים חיוורות מציצות זוג עיניים שחורות כפחם ויוקדות.
הוא מניח את השק למרגלותיו, וניגון חרישי בוקע מבין שפתותיו. כוסף הוא הניגון, גולש הישר מעיניו הבוערות.
הוא מוציא מודעה אחת, גדולה, צבעה הצהוב זורח בחושך. הוא טובל את המברשת הגדולה בעמקי הדלי ומתחיל למרוח בו. עיניו עצומות והוא מתנודד… השיר העלום מנענע אותו הנה והנה… באותם רגעים הוא מזכיר לי את אותו "סולם אשר מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", זה שילדים העוברים על ידי מרבים לספר עליו להוריהם בכל עת מצוא…
כשהמודעה תלויה כבר כולה, נפקחות עיניו, בודקות אם נעשתה מלאכתו נאמנה.
עיניו רואות את המודעה, מרפרפות על תוכנה במהירות וחיוורון עז מכסה על פניו.
"אוי חגי חגי" אני שומע אותו מפזם לעצמו בניגון עתיק של גמרא "אתה הולך להיות עכשיו מסייע לדבר עבירה… אוי לי אללי… המודעה הזו, הקרויה בלשון העם 'פשקוויל' מלאה היא דבורים אסורים והשמצות, הידיים שלך יתלו כדבר הזה?"
שוב עוצם חגי את עיניו מתנודד כבשעת תפילה.
יהודי מתקרב אלינו באותם רגעים. זקנו אפרפר וסבר פניו מחויך לחלוטין.
"שלום עליך רב חגי" טופח הוא ל"מדביק" על השכם, טפיחה הגונה כזו, מטלטלת, אשר כמעט ומפילה את חגי ארצה… חגי מתנער, מגלגל את הדף שבידיו הדק היטב.
"מה שלומך רב חגי? התחדש לך איזה חידוש בגמרא כאן בעיצומה של תליית מודעה? קיבלת 'אורות?', מסר משמים?" צחוק טוב לב מטלטל את כתפיו הרחבות.
"הקב"ה הביאני לידי ניסיון," משיב חגי בעגמומיות, ממשיך ומתנועע. "מאז שהתקרבתי אליו אני מכוון כל בוקר בתפילה שלא יביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון. כנראה אינני ראוי שתתקבל תפילתי…"
העצב נוטף על פניו, והוא מצליח להדביק בו אף אותי.
"מהו הניסיון שהגיע לפתחיך?" שואל הזר ומסתקרן. "אך במחילה, הדף המגולגל שבידיך מסקרן אותי נוראות… הנך מכירני ולא מהיום, מדת הסקרנות טבועה בנפשי… התוכל להראות לי תוכנה של מודעה?!"
השאלה נותרת תלויה באוויר, חגי שומר עדיין על הדף כעל אוצר בלום.
באותם רגעים מתקרבת שלישיית נשים אל עבר התחנה, צעדן מהיר ונמרץ. בין השלוש מגלה אני אף את עליזה, ידידתנו משכבר הימים.
הן מתיישבות על ספסל התחנה, עד מהרה מרגישות הן בדרמה המחשמלת את האוויר ופטפוטיהן נפסקים באחת. הן פותחות אוזניים ולב ומצודדות מבט אל חגי ואיש שיחו.
"לא אוכל להראות למר את המודעה הזו, ומסתפק אני אם אוכל בכלל לתלותה…" הוא מהדק אחיזתו בה "היא מלאה דיבורים של גנאי והשמצות מתחילתה אל סופה, לא אוכל להכשילך"…
צחוק מתגלגל ומשתפך מפי האיש, מטלטל את כל גופו וקולו מתרומם באומרו:
"אוי חגי… אמרו לך פעם כי תמים הינך? תמים ונאיבי… עולמינו עולם השקר, מלא מקיר לקיר בהשמצות למיניהן, ועתה בידיך העדינות רוצה לתקן אותו?! בטוח אתה שאם תשמור על המודעה הזו חבויה מעין רואים תציל את העולם היהודי מרדת שחת… צדיק הנך…" טופח לו שוב בחביבות. "מתהלך אתה בתמימות לפני השם…"
הוא נפרד ממנו באיחולי הצלחה ונעלם לו בעקול הרחוב.
נותר חגי לבדו, הוא נשען עלי באפס כוח.
דוק חשוד מכסה את עיניו כשהוא מחייג באצבעות רועדות למאן דהוא.
"שלום מר סיימון" שומעות אותו שלוש המורות מעם הספסל ונשימתן נעתקת. "רציתי לומר לך… שיש כאן מודעות שלא אוכל להדביקן… לא, אין זה מפאת חולשה… כוחי במותני ברוך השם. הבעיה היא בתוכן… הן מלאות בהשמצות."
הוא שותק לרגע קצר, מקשיב בקיפאון לנאמר מן העבר השני, הלומות שומעות המורות את תשובתו. עליזה צובטת את עצמה כדי לוודא שבתוך מציאות ערנית היא מצויה.
"אם זה התנאי לעבודה איני יכול להמשיך בה… השם ישלח לי עבודה אחרת… בכל אופן תודה על היחס ההוגן כלפי משך כל התקופה".
זהו. תמה עבודתו של חגי. כולנו עדים להודעת התפטרותו, כאן באמצעו של רחוב.
אין לי מילים… המורות שותקות מהורהרות, ואף הציפורים שמעלינו פוסקות ממעופן.
כולנו מלווים במבטי הערכה את האיש הזה, האורז את כלי עבודתו לצמיתות… ופונה אל הרכב.
יהודי פשוט, אבל ענק.
בסך הכל מדביק מודעות, וגם זה כבר לא…
אין כל היתר והצדקה לדבר לשה"ר גם כאשר המנעות ממנה עשויה לגרום הפסד כספי גדול. אדם חייב לוותר על כל רכושו ולא לעבור אפילו על איסור תורה אחד.(שמיה"ל הלכות לשה"ר פרק ראשון סעיף ו')
