בינה מספרת:
"אני חושבת ש'הזורעים בדמעה ברינה יקצורו', נאמר על נשים יהודיות שהגיעו סוף סוף לליל הסדר" אמרה לי גברת לב ושלחה אלי חיוך של עמלים. פיהקתי פיהוק גדול, בעודי מנענעת את העריסה קלות.
"ברוך ה' שהגענו הלום" אמרתי לה, "ואת יודעת שהרבה בזכותך".
הסלון היה נקי ומואר ומלא ניחוחות תבשילי חג, לא יאומן. לפני ארבעה ימים, נראה היה הפסח כמו הר בלתי עביר!
הספה הנוחה שאבה את שתינו, הרהורים של נים ולא נים מילאו את הראשים העייפים שלנו. "להיות יולדת בערב פסח, זה באמת לא קל" המטפלת, שהזכירה לי מאד את אלישבע מ"שמיכת קטיפה", המשיכה ללטף את הקטנה, ושיחררה מעט את הקשר של הכובע הורוד. "אם בכל השנה מציעים לך עזרה עם הילדים וארוחות, עכשיו כולן עסוקות במלחמה משל עצמן". הנהנתי. שמחתי שהיא לא התחילה בסבב חדש של עצות: תוותרי, אבק הוא לא חמץ, תדביקי סלוטייפ רחב על ארונות, תמכרי ארונות לגוי, תתארחי אצל האמא או אצל השוויגער, תשני תשני תשני, תאכלי קרעפט וגרגרי צ'יה ואבקת חלבון. תשתי הרבה מים והרבה ברזל.
הנהנתי אלכסונית. התאבון היה ממני והלאה וההסעה צפצפה כבר בחוץ.
שלום לבית ההחלמה, גן עדן עלי אדמות. אנחנו יוצאות אל החיים.
"לא הצלחנו להתקדם עם העבודות לפסח" אמר בעלי בקול מתנצל, "רק שמרתי שלא יכניסו חמץ, למקומות שכבר ניקית".
כשתחזרי הביתה אנחנו נעבוד כאן בעבודת צוות. את רק תתני הוראות. יש עוד ארבעה ימים, ארבעה ימים זה המון!" הבטיחו הילדים והבטיח בעלי.
באמת המון. ואני אחרי חמשה ימים של מנוחה ואוכל טוב בבית החלמה. מלאי האנרגיה אמור להיות מלא. אילצתי את עצמי לחייך.
לזכור שאלו קשיים בריאים, צרות של עשירים!
הגענו הביתה. הסלקל המלא בוורוד רך צעד איתי אל המעלית.
אחר כך היו שעות עמוסות מאד. יריתי הוראות בצפיפות והילדים היו נהדרים ועבדו במלוא המרץ.
אתא ערב. מצאתי את עצמי עייפה וחלושה כמו סמרטוט הרצפה שבידי. התינוקת בכתה ולא מצאתי כוח להרים אותה.
"יש כאן משהו לאכול?" שאלתי בחולשה. הרעב הציק לי. ארוחת הבוקר בבית ההחלמה הייתה יפה ומושקעת, אבל מאז עברו המון שעות! ובלי להרגיש הוצאתי יותר מדי אנרגיה. גם לתת הוראות זה דבר מעייף.
"אההמממ…" הוא גירד את הכיפה. "בינתיים תאכלי את מה שכולם אוכלים בערב פסח… רוצה לרדת למחסן למטה לאכול? אשמור על התינוקת".
עצמתי עיניים ורציתי לישון. והייתי רעבה. רעבה מאד מאד. "אולי עוד מעט אצא לאכול את מה שקנית" אמרתי בחולשה. לא היה לי חשק לאוכל קנוי ויבש. הריח שלה העלה בי בחילות. "אלישבע" צדקה. הייתי צריכה למלא מצברים בחדר האוכל של בית החלמה. צריך הרבה כוח כדי לחזור הביתה בערב פסח, גם אם יש עוזרים שעושים את רוב המלאכה.
נזכרתי פתאום בסיפור הידוע של ר' זושא מאניפולי. בכל פעם שהיה רעב, היה אומר לרבונו של עולם "זושא איז הונגעריג" (זושא רעב) והקדוש ברוך הוא דאג לו למשלוח של ארוחה משביעה.
אז אמרתי בעצימת עיניים "אני רעבה מאד, ולא מתחשק לי אוכל יבש קנוי" ונרדמתי.
גברת לב מהרהרת:
בלגן אופייני של ערב פסח. הבחורים עם המוטוריקה הגסה, כל מה שקשור לצינור ולמים, לסולם ולתיקוני בדק בית. בכל השנה הם יושבים על ספסל הישיבה ומעיינים בגמרא ובתוספות. כשמגיע ערב פסח זו להם הזדמנות נהדרת לפרוק את המרץ. הם זזים ללא הפסקה, ומזיזים, ומשנים את סדרי הבית וצובעים ומתקנים ומנקים כל מה שאפשר. הבנות על המוטוריקה העדינה במטבח ואני רק ניסיתי לעשות סדר באי הסדר ששלט בכיפה.
על אף החשמל באוויר ולוח השנה הדוהר קדימה, הטלפון הנייד טייל יחד איתי בכל מקום. אני חייבת להיות זמינה, גם בערב פסח. "המקצוע" מחייב אותי.
הקדוש ברוך הוא נתן לי תפקיד. התפקיד הזה אינו יוצא לחופשת ערבי חג. אם תזדמן לידי מצווה לא אחמיצנה, גם אם זה יהיה במחיר הגדלת הבלגן בבית.
הטלפון רטט בכיס חלוקי והזכיר לי את קיומו של משרד התיווך שלי. על הקו הפעם הייתה גב' שמעונוביץ, בעלת הקייטרינג היוקרתי ביותר בעיר. "גם בתאריכים כאלה את עדיין עובדת?" שאלתי אותה מיד אחרי ברכת השלום. "זה היה אירוע אחרון עד פסח" שמעונוביץ נשמעה ממהרת, כמו כל נשות ישראל. 'הייתה כאן היום סעודת ברית מילה של תאומים מיוחסים, שהגיעו אחרי עשר שנות המתנה" היא סיפרה. "הייתה כאן סעודה כיד המלך: דגי סלמון בציפוי, תוספות מגוונות, סלטים עשירים, בשר ופרגיות ואפילו מרק חם עם שקדים.
נשארו כאן כמויות עצומות. ביתה של היולדת נקי לפסח והמשפחה לא רצתה לקחת איתה כלום. הכל נשאר כאן. צוות נקיון מגיע עוד שעה לעשות כאן ביעור חמץ. חשבתי לנקוט ב"שב ואל תעשה". זה אומר לאפשר לצוות הנקיון להשליך הכל לצפרדע וחסל.
פתע נזכרתי בך, במודעות המתחננות שלך שלא לזרוק אוכל טוב משום בעל תשחית. ומיד התקשרתי אלייך.
הכל נקי וארוז ואסטטי. הכל בהכשר הבד"ץ העדה החרדית. אני חייבת לפנות את המקום. יהיה לך מה לעשות עם הכל?'
ערכתי סיבוב מהיר על הבית. הכל רטוב והכל נוסע. הציבור הקדוש כבר אכל היום מנות פיתה פלאפל. סיכמתי עם שמעונוביץ על רכב שיגיע ויקח את הכל, ראשית כל. מה נעשה עם כל הסעודה, ארבעה ימים לפני התקדש הפסח? הקדוש ברוך הוא שהניח אותי בצומת הזה, וודאי ישלח לי פתרון טוב. תפילה קצרה וודאי לא תזיק.
"זיכית אותי להיות צינור. אין לי משלי כלום. תחבר אותי אל המקום הנכון. אל מי שהשפע הזה ישמח אותו עכשיו".
אנדרנלין חם נשפך אל אצבעותי, בעודן מדפדפות ברשימת מספרי הטלפונים. השם של בינה דייטש, שכנתי קומה אחת מתחת, קפץ לי מול העיניים.
הסמקתי מתביישת. תינוקת נולדה לבינה! ואפילו לא אמרתי לה מזל טוב! מתי היא ילדה בכלל? יתכן שהיא עדיין בבית החולים, יתכן שעבר כבר חודש. בזמן כאלה כל התאריכים מתבלבלים… במהירות חייגתי את המספר שלה, מתפללת בלי קול, שאזכה להגיע אל המקום הנכון, בזמן הנכון.
בינה מספרת:
בכי דק העיר אותי מהשינה הקצרה. אחר כך היו דפיקות עדינות על דלת חדרי. "השכנה לב קראה לך למחסן" היא אמרה וחיוך רחב קישט את פניה. הנחתי את התינוקת בעריסה. ציבי הבטיחה לשמור עליה עד שארד למחסן ואשמע מה בפיה של הרבנית לב.
פתחתי את דלת מחסננו. ריח חם קיבל את פני. על שולחן מתקפל היו שלש צלחות מלאות בכל טוב. וחמות. התכולה הזכירה להפליא את חדר האוכל של בית החלמה טלזסטון.
אכלתי, שבעתי, האוכל היה חם ומזין וטעים. כוחות חדשים זרמו בעורקיי.
"יש לי כאן מקרר בקומת המחסנים, והוא נמכר לגוי" דיווחה לי דבורי השכנה בפשטות אופיינית. "יש לך כאן ארוחות לכל המשפחה, למשך ארבעת הימים הבאים".
אז הנה,
לא רק לר' זושא זצ"ל זה קרה.
גם לבינה דויטש אחת פשוטה, שזכתה להביא תינוקת חדשה לעולם בימים העמוסים של ערב פסח, שמתמודדת בגבורה עם מלחמת החורמה מול החמץ והיצר, זה קרה.
« לסיפור הקודם | לסיפור הבא »