המשפחה: סילברג. ירושלמית – כלל חסידית בנשמה, גאה בלבוש האוטנטי ובמנהגים הירושלמיים מדורי דורות.

מספרת עליה: איטי, הכלה הגדולה מתוך תשע.

מיקום בגלובוס: כולם ירושלמים במקור מזה חמש דורות לפחות, שלוחות מפוזרות בערי הפריפריה: ביתר, בית שמש, ומודיעין עילית.

ראש השבט: סבא וסבתא, השווער והשוויגער. (לא קוראים להם, הם באים לבד).

מפגשים משפחתיים: חמותי היא סבתא קלילה שמתזזת בכל ראש חודש אצל ילדיה, בכל חודש בעיר פריפריה אחרת. לנו זה נוח מאד והילדים מחכים לחגיגה בציפיה דרוכה, מחודש לחודש.

אנחנו נפגשים בפארק בביתר, בבית ובמודיעין עילית לפי הסדר.

אחת לשלשה חודשים יש לנו מפגש נגיש כאן בעירנו.

מלבד אלו אנו נפגשים מדי חנוכה, פורים, חול המועד פסח וחול המועד סוכות בבית השוויגער. הבית לא גדול, הילדים נדרסים כמעט, וחמותי מנצחת על האירוח ביד רמה ובלי להתבלבל כלל. היא אפילו נהנית.

מתנות משפחתיות: לכל לידה במשפחה אנחנו אוספות עשרים ₪ מכולן, וקונות מתנה ליולדת לפי בחירתה.

איסוף הכסף הוא מבצע לא פשוט והוא לוקח זמן. לעתים עד שהמבצע בא אל סיומו הטוב, הגיסה סיימה כבר את חופשת הלידה… בחודשים מבורכים אנחנו אוספות שישים ₪ בבת אחת והסכום אמור להתחלק לשלוש.

הסדר הוא כזה: מי שקיבלה אחרונה מתנה, מארגנת את המתנה הבאה. היו כאלה שוויתרו על המתנה שלהן, כדי לחסוך מעצמן את עול המתנה הבאה… אבל רובנו לא מוותרות ואחרי הכל, גם גיבוש הכספים והטלפונים סביב העניין, מגבשים את המשפחה ומעניקים לנו סיבה להתקשר ולהתעדכן בשלום כולנו.

ליולדות אנחנו מארגנות שבת מושקעת, כל אחת תורמת את חלקה והשוויגער לעולם לא מוותרת על מגש סוכריות ענק עם בלון הליום בשביל האווירה, וקופסת גאלע וכבד קצוץ שהיא אינה מגלה לאיש את מתכונם הסודי. ואם במתנות עסקינן, מדי ערב שבת יוצא משלוח מבית חמותי עם קופסאות גאלע וכבד ארוזות היטב. עונג שבת אמתי.

מדי שנה בפורים, מתארגנת מתנה לשווער ולשוויגער. לא קל להוציא מכולם שטר של 100 ₪, אבל עד פסח זה בדרך כלל קורה. כולנו מסכימים שמגיע להם הרבה יותר (מה גם שבדרך כלל הכסף חוזר אלינו בדמות דמי פורים).

טלפונים: בעיקר לקראת שמחות במשפחה. כשחמותי חיתנה כולנו התגייסנו להכין את סעודות השבע ברכות.

גם כשעלינו שלב, ואנו מחתנות כבר בעצמנו, העזרה היא רצופה והדדית. אין מושג אצלנו לבוא לבר מצווה, לשבע ברכות או לברית בידיים ריקות. העזרה היא מאד הדדית, שווה לכולנו לטרוח כי אנחנו יודעות שנקבל חזרה, כשהשמחה תבקר במעונינו.

דברים שאף פעם לא יקרו במשפחה: שקט. אם עשרה קבין של דיבור ירדו על ירושלים, תשעה מהן נטלה משפחת סילברג. כוחנו בפינו ואנחנו משתדלים לעשות איתו רק טוב.

ערך משפחתי: אם יש מקום בלב, יש מקום בבית והצלחת תמיד מלאה.

חמי וחמותי לעולם לא אומרים 'לא' כשמישהו מבקש להתארח. נדכאים וחלכאים מרגישים שם כמו בבית. חמי ממלא להם צלחת בהזמנה מראש ועומד לשרתם כמו מלצר.

הארונות בביתם תמיד מלאים. מה שאני קונה לחודשיים הם קונים לשבוע, העניין של "פת בסלו" מושרש שם מאד. הארונות שם מוכנים תמיד למקרה שתפרוץ מלחמה פתאומית.

ולא, חמי וחמותי אינם ניצולי שואה ואף לא דור שני או שלישי לניצולי שואה.

סיפור שמלווה את המשפחה: הדלתות הפתוחות בבית הסבא היו שם דבר בירושלים. החסד לכל הנדכאים בעיר, והיו אז המון כאלה, היה טבוע בדם של כל הילדים.

חמותי מספרת שהיא הייתה ישנה כמעט באופן קבוע על מזרן דק, כי המיטה הייתה תפוסה על ידי אורחים.

סיפור מיוחד שעובר במשפחה, מתוך אינספור כאלה: כשסבא זצ"ל חזר מתפילה בכותל, הוא פגש צעיר מבולבל ותוהה. הצעיר שאל אותו אם יש אכסניה או בית תבשיל באזור.

סבא הנהן ואמר לו: הנה, אוביל אותך לאכסניה ולבית תבשיל.

הוא נתן לו יד, והוביל אותו ל… ביתו שבמאה שערים. שם הוא ישן, אכל ובילה את זמנו, כשלאט לימד אותו סבא להניח תפילין ולהתפלל. הוא שהה בבית סבא במשך שבועות ארוכים, במהלכם הוא התקרב לתורה ולמצוות. מאוחר יותר הקים בית בישראל בסיועו של סבא. כיום הוא בעצמו עומד בראש שבט…

אם נכד קטן ילך לאיבוד, מה צריך לשאול אותו כדי להחזיר אותו הביתה? אין צורך לשאול. אפשר לזהות אותו לפי הגומה הקטנה בסנטר, המצח הגבוה והשיער בעל הגוון המיוחד. ככה טוענות השכנות של חמותי. לא בטוח שהן צודקות.

מאכל משפחתי מיתולוגי- הרבה בצל מטוגן והרבה שמן, ככה טוענת השוויגער, משביחים את כל המאכלים.

ואיך אפשר בלי להזכיר שוב את הגאלע והלעבער (כבד קצוץ עם המון בצל ושמן). שבלעדיהם שבת לא מתחילה? הם נמצאים על שולחן השבת בגירסתם הטרייה, קיץ וחורף לא ישבותו. גם בשבת הגדול הצמודה לפסח.

חלות מיתולוגיות קנויות מבית 'שובע', וסלטים מבית 'הדר גאולה', גם הם חלק מהמיתולוגיה המשפחתית.