היה חם, הזיעה הדביקה לי את הבגדים לגוף. המזגן לא עבד והטכנאי שאמא השיגה אמר שהוא יוכל להגיע רק מחר בבוקר.
שתיתי שלש כוסות מים קרים ועדיין היה לי חם.
אמא הביאה קערה גדולה אל המרפסת. הוציאה החוצה ספוגים וכוסות וכלים שונים וחיברה את הצינור הארוך אל הברז באמבטיה. "בריכה?" שאלה מירי. "לא בריכה, משחקי מים" אמרה לה אמא. "תחזיק את קצה הצינור ואני אלך לחדר האמבטיה לפתוח את הברז" הורתה לי אמא. החזקתי את קצה הצינור, אמא פתחה את הברז וקילוח חזק של מים החל להשפריץ על הקערה וקצת גם על הפנים והבגדים שלי. הקערה רק התחילה להתמלא ופתאום –
אווווו האאאאאאאא אוווווו אווווווו אווווווו
קול חזק, עולה ויורד. הגיע עכשיו על באמת. אל העיר שלנו. אזעקה.
הצינור נשמט לי מהיד. אמא חטפה את מירי ביד אחת, עברה איתה מחדר הילדים וחטפה את חיימקה ממיטת התינוק ביד השנייה. היא רצה עם שניהם לחדר הממ"ד. חיימ'קה בכה. הוא לא רגיל ששולפים אותו מהמיטה באמצע השינה בלי להודיע מראש.
גם מירי בכתה. היא לא רגילה שאמא תופסת אותה בשמלה וגוררת אותה, מהר מהר, בלי לתת לה שום הסבר.
יענקי, שחזר באותו רגע מהחיידר, הספיק גם הוא להכנס לחדר הממ"ד וזהו. אמא סגרה את החלון העבה ואת הדלת.
היא הביטה על כולנו ונשמה עמוק "כולם כאן? ברוך ה'. אין מה לפחד". הידיים הרועדות שלה ליטפו את חיימ'קה ואת מירי. "ה' שומר עלינו" היא אמרה. ולי היו מליון שאלות בתוך הבטן.
"החמאס שלח אלינו טיל?" שאלתי. "איפה הוא התפוצץ? כיפת ברזל הספיקה לירות אותו?"
"לא לירות, ליירט" תיקן אותי יענקי ואמא הביטה אלינו ואמרה בהפתעה. "אתם יודעים הרבה…".
אמא הביטה בשעון היד שלה. "אנחנו צריכים להיות כאן עשר דקות, בינתיים עברו רק שתיים". הסתכלתי סביבי על קירות חדר הממ"ד. היה בו מדף של ספרי ילדים, שאת כולם קראתי לפחות עשרים פעמים. היה מדף נוסף של משחקי קופסא מעניינים, שאותם אנחנו מורידים רק בזמנים מיוחדים כמו חול המועד.
לא היה לי ספק שעכשיו זה זמן מיוחד, ובכל זאת, לא התחשק לי לשחק בכלום.
"כשהייתי בגילכם בערך" התחילה אמא לעשות את הדבר שאנחנו הכי הכי אוהבים –
לספר לנו סיפורים מהילדות שלה.
"זה היה לפני עשרים וכמה שנים. גם אז ירו עלינו טילים. היה פחד גדול ברחובות וגם בתוך הבתים. ואז, מלחמת המפרץ קראו לזה, לא הייתה כיפת ברזל וגם לא היה לנו חדר ממ"ד בתוך הבית".
"נפלו עלייך טילים ונשארת בחיים?" שאלתי. בודק את אמא מכל צד. אין לה אפילו סימנים של פציעה! לא הבנתי למה יענקי צחק.
"לא נפלו עלינו טילים" אמרה אמא וצחקה גם היא.
"אבל לא הייתה לכם מערכת שיכולה לירות בטילים!" לא הבנתי.
"לא לירות, ליירט!" תיקן אותי יענקי שוב, ולא היה לי פנאי להתעצבן עליו.
"הייתה לנו מערכת מיירטת מסוג אחר. אתם יודעים? אומרים שמערכת כיפת ברזל מצליחה ליירט תשעים אחוז מהטילים, שזה חלק גדול מאד אבל לא הכל.
המערכת שהייתה לנו, הצליחה ליירט מאה אחוז שזה הכל. ממש הכל!"
"הייתה לכם מערכת ממש משוכללת" התפעלתי. "למה לא משתמשים בה היום?"
אמא חייכה. "מי אמר לך?"
"איך קרו למערכת הזו?" שאלה הסקרנות שלי.
"למערכת הזו קורים 'תהילים נגד תילים' והיא עבדה מצוין" השיבה אמא. יענקי הציע שנעשה בה שימוש גם עכשיו. אמרנו שיר המעלות ממעמקים. וככל שהמשכתי בפרק התהילים נרגעו הדפיקות שלי בלב.
"עברו עשר דקות" אמרה אמא. והידיים שלה שכבר לא רעדו העבירו את חיימ'קה הישן בחזרה אל מיטתו.
"המים! במרפסת!" קפצתי ממקומי ורצתי. הברז באמבטיה היה עוד פתוח והמרפסת הייתה מוצפת במים.
ומה אומרת לייקי?
בדיוק כמו הקול הזה, העולה ויורד, שהגיע בצורה כל כך פתאומית.
בדיוק כמו הקול הזה שקטע את השינה של חיימ'קה ואת לוזר מקילוח המים במרפסת, את אמא מהכלים ששטפה ואת מירי ממשחקי הלגו,
כך יגיע קול אחר. פתאום הוא יגיע. בשעה רגילה של בוקר או צהריים, ערב או אמצע הלילה. כולנו נהיה עסוקים בדברים של שגרה. אולי נקרא בספר טוב, אולי נפטפט עם חבר, אולי נשחק במחבואים או בגוגואים ואולי, אולי נהיה עסוקים בקריאת תהילים (נגד תילים…)
פתאום הוא יבוא. קול אחר. שמח. קול שופרו של המשיח.
והקול הזה יעצור את הכל, ויביא לנו ימים אחרים, טובים יותר.
הוא יכול להגיע כבר היום!
« לפרק הקודם »