את הסיפור הזה סיפרה לי אשה מיוחדת במינה שנזהרת עד מאד בענייני בין אדם לחברו. "בדיוק לי זה קרה" היא אמרה בתסכול, וכאשר חזרה אחורה, לתקרית שהייתה לה לפני ימים ספורים, שוב הסמיקה בבזיון נורא.
"עמדתי בתחנת אוטובוס לכיוון הכותל המערבי" היא מספרת. "היה זה באחד מימי העומס הגדולים שלו, ערב ראש חודש… התחנה הייתה צפופה בממתינים, גם בתוך האוטובוס היה דוחס גדול. אף שהוא היה אוטובוס 'אקורדיון', הוא התמלא עד אפס מקום והנהג החל לסגור את הדלתות, משאיר אותי בתוך חבורת ממתינים נוספת, להמתין לאוטובוס הבא.
מתוך קבוצת הממתינים הבחנתי במקל שחור, ארוך, מתנופף לכיוון הדלת. יהודי עם זקן קצר מאפיר ניסה לדפוק עליו בעזרת מקל הנחיה שלו. עיוור.
האוטובוס עדיין עמד בתחנה ודלתותיו סגורות. לא יכולתי לראות את תסכולו של האיש. שמישהו יעזור לו!
מחמת צניעות ובושה טבעית, אמרתי לילד לקראת בר מצווה שבדיוק עמד לצדי: 'אולי הוא צריך עזרה, הוא רוצה לעלות לאוטובוס, שמישהו יעזור לו!'
הצבעתי לכיוון העיוור, רציתי למנות את הילד הזה שליח.
היהודי הסתובב אלי ופניו אדומות. "את מדברת אלי בגוף שלישי!!! מה את חושבת, גברת? שאדם שלא רואה, הוא גם אדם שאינו שומע???"
התביישתי כל כך. לא מצאתי מילים להגיב. רק רציתי לברוח.
והמחזה הזה מלווה אותי ומייסר כל כך. אני יודעת שעלי להשתפר בענייני בין אדם לחברו. לחשוב יותר לפני הצעת עזרה. אני חושבת שאדם עיוור, וכל אחד אחר עם לקות גופנית, סובל מלבד מיסורי הגוף, אולי לא פחות מהם גם מיסורי נפש. מן יבלת פנימית שנמצאת שם וכואבת, מזכירה להם עד כמה הם שונים. וזה קורה המון מול או בגלל תגובות של אנשים".
"אדם חולה, לאיזה צד שתשכיבו אותו עדיין יכאב לו" אני מגיבה בקלישאה המוכרת, לא מוצאת משהו אחר להגיב. בת שיחי עדיין לא נרגעה. "הייתי צריכה לחשוב לפני שאמרתי את זה. זה אכפת לי כל כך! אני כל כך נזהרת בדרך כלל. איך קרה לי שדרכתי על יבלת!"
"כדי לא לדרוך על יבלת, אנחנו צריכים להיות בדרגת נביאים, ולך הייתה כוונה טובה בסך הכל" אני מחפשת מילים שיעזרו לה לדון את עצמה לכף זכות.
השיחה הזו מותירה אותי עם חומר למחשבה, לגבי היבלות של כולנו.
יש אנשים ששיחה על דירה, היא עבורם דריכה על יבלת. היא מזכירה להם את הדירה שהייתה להם והפסידו, או את הדירה שכנראה לעולם לא תהיה להם.
יש כאלה ששיחה על נסיעה ואוורור היא עבורם דריכה על יבלת כואבת ומביישת מאד. הם עברו חוויה קשה בנסיעה ומאז כל נסיעה היא עבורם סרט.
שיח על מסע קניות הוא דריכה כואבת מאד עבור אשה במצב כלכלי שנלחם מלחמת קיום יומיומית, גם על לחם וחלב,
שיח על ילדים, מוצצים, בקבוקים, תמונות ניו בורן ומעילי תינוקות במחירי סוף עונה, עלול לדרוך על יבלת של חסר מציק, לאלו שמחכים להם כל כך הרבה שנים,
שיח על אולמי שמחות ונדוניה, פרחים וצלם אירועים, קייטרינג ותזמורת עלול לדרוך על יבלת הממתינים,
ואפילו שיח תמים על קבוצת תמיכה לנשים או אירוע שירה או מופע נחמד, עלולים לדרוך על יבלת נסתרת, שקופה כמעט אבל מציקה עד מאד, שיושבת בלב אנשים עם חרדה חברתית כזו או אחרת. כמו שיח על מים, על טיסות, (אולי אפילו על מקקים :))
אז מה, לא יישארו לנו נושאי שיחה? 🙂
חשבונאות כזו אם נתחיל אותה, היא לא תיגמר לעולם. קיבלנו פה כדי לדבר איתו ולייצר בעזרתו עולם מתוקן, שנחמד לגור בו ולפגוש בו ידידות. שמעתי ציטוט מתוך אחד מספרי המוסר: מן הזהירות, שלא ייזהר אדם יותר מדי.
מזכיר אולי דמות של אמא שהולכת בירידה תלולה עם עגלה וילדים. מדי כמה רגעים היא פולטת הזהרה: "תיזהרו, תחזיקו חזק בעגלה, המדרכה מאד מחליקה, ירד כאן גשם.עד לפני שעה. זהירו —-
ספלאש. ידעתי שתיפול!!!"
שהשם ירפא את היבלות של כולנו ויעזור לנו לא לדרוך לעולם, על יבלות זולתנו.