שוב מישהו קורא לך.
שוב משהו קורה. נשפך. התהפך.
שוב את נקראת לנגב משהו או מישהו.
שוב מכניסה ערמות בלתי נגמרות אל תוף מסתובב
ושוב מוציאה ערמות אחרות
ומעמידה מתקן לייבוש כביסה בחדר ילדים,
כי חורף עכשיו.
שוב את קולפת גזרים למרק שבתי
ותפוחי אדמה בערמות בלתי נגמרות.
שוב מרימה גזרי עיתון
ומטאטאה ערמות לפינה,
שוב מקשיבה לשיירת מילים כדי לחתום שהקריאה בסדר,
שוב מנסה להבין תרגילי חשבון מכתה גימל אף שמזמן עברת את הגיל,
שוב מישהו אומר לך משהו
וצריך ממך משהו קטן
ועוד משהו נוסף קטן או גדול
ורק תראי,
ותקשיבי,
ותגיבי
ולא תתבלבלי.
שוב את מנסה להיות בסדר
ולרוץ ממטלה למטלה.
שוב את מנסה לחייך למי שצריך
ולהיות סבלנית ובמיטבך
בבית וגם בחוץ,
מתעלמת משעות שינה חסרות.
מזמן זה לא בטרנד,
לספור שעות שינה.
פתאום
את תולשת עוד דף בלוח השנה.
מגלה שט"ו בשבט עוד רגע כאן.
השקדיה שוב תפרח
ויציצו ניצנים של אביב.
וככה, מול לוח השנה,
את מהרהרת
הרהור או שניים על החורף.
החורף הארוך הזה,
המבורך בגשמים
ובקור
ושפעות קטנות
ואפים דולפים לקינוח,
עומד לפנות את מקומו לימים חדשים
שטופים באור ובפריחה
וגינות עולזות.
חורף,
זה הזמן
שדברים טובים קורים
בשקט
עמוק באדמה.
השורשים,
שעומקם כגובה העץ ורוחבם כרוחבו,
צומחים ומתפתחים
ויונקים עוד כוח כדי לתת כוח לעץ כולו,
לעטות עליו מחדש
ושוב להתלבש
בפריחה חגיגית.
את יודעת ולא מהיום,
שהשורשים זה את.
נמצאת שם בבית בשביל כולם.
נותנת ונותנת לאינסוף.
חורף אביב, קיץ וגם סתיו.
אלפי תודה על השגרה ועל העומס.
אבל את מרגישה בפנים קצת…
מיובשת.
אולי לא תמיד, רק לפעמים ואל תגלו –
נגמר לך הכוח לתת,
ולתת
ולתת?
הלו, השורשים כאן צמאים!
יש כאן סכנת התייבשות!
כמה קשה לעצור את מרוץ השגרה כדי לתת לעצמך
משהו שימלא את הנפש.
קשה אבל חשוב.
וזה לא חייב להיות נופש ארוך ויקר,
גם לא נופש קצר.
זו יכולה להיות
יציאה אל מקום זרימת הנחל האכזב
בסמוך לעירנו,
זה יכול להיות
בוקר אחד שקט
שתיקחי לעצמך
עם פינוק קטן שאת אוהבת,
טלפון מנותק
ושקט
וספר טוב.
אולי יציאה מטיבה
או שיעור טוב
או עבודת יד
שאת אוהבת
בלי למהר
לשום מקום?
שהשם יתן לנו המון כוח
לגדול ולגדל.