בית נעוריה של מירה היה נראה כמו בית חלומות. כל חדר היה צבוע בטקסטורה מיוחדת ובצבע המשווה אווירה של ארמון. הכל עשוי היה בעשר אצבעות ובמינימום הוצאה. היה להם חוש מיוחד לאסטתיקה, להורים ולילדים גם יחד.
כאשר נישאה מירה, בטוחה היתה שתמשיך את המסורת. דמיינה כבר את מראה ביתה העתידי ומה מראה תיתן לו.
אך בעלה הצעיר לא רצה לשמוע על כך. הוא אהב קירות לבנים במראה נקי. "לבן זה טוהר, לבן זה קדושה!" כך הוא טען באזניה, עת הביטה בפרוספקט הצבעים והדוגמאות שחברת נירלט השיקה לאחרונה.
והיא- שקלה בחכמתה, מה חשוב לה ממה? שלום ביתה הצעיר, ההולך ונבנה לו, או קירות יפים ומקושטים? תוותר איפה על בית חלומותיה, ותשרה את השכינה בבית בעל קירות לבנים. איך אומר בעלה? לבן זה קדושה, לבן זה טוהר! תתפלל איפה שרק קדושה וטוהר יעטפו קירות ביתם הלבנים משלג.
כיום, מיוזמתו- נצבעים החדרים בכל ערב פסח מחדש. והוא היוזם, הוא זה שיוצא איתה לקנות את הצבעים.
ובבית חלומותיה- שורה השכינה. גם כאשר הקירות אינם לבנים עוד…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »