בבוקר, כשהמתנו להסעת הילדים, פגשתי את רחל.
"מה את אומרת על טור העורכת במגזין 'לבית' האחרון?" שאלה. חייכתי. רחל, חובבת המילה הכתובה. אין סיכוי לדבר איתה לשון הרע.
"אני אומרת שהלוואי והייתי מצליחה לקבל על עצמי קבלה" נאנחתי. "אני אומרת גם, שהלוואי וה' היה שולח לי איזה סימן, במה כדאי לי להשתפר".
"את יודעת" אמרה רחל. "חשבתי לי, שכולנו רוצות להיות טובות, בסך הכל. למה בכל זאת אנחנו נכשלות לפעמים? זה מפני שאנחנו לא יודעות שזו עברה, או שידענו, ולא היה בנו כוח להתגבר".
הנהנתי, בהזדמנות אציע לרחל להתחיל למסור הרצאות, היא עושה זאת לא רע בכלל. "אני חושבת שהקבלה הטובה ביותר שאנו יכולות לקבל על עצמנו, היא להתחיל ללמוד! פתאום מתוודעים שיש כל כך הרבה דברים שמצווה לעשותם או אסור, פרטי דינים שלא ידענו עליהם. חלקם לא דורשים מאמץ בכלל, רק ידיעה".
הסכמתי עם כל מילה. "אם כל מצווה היא יהלום" סיכמתי את דבריה, "הלימוד הוא מכונה המייצרת יהלומים". אל תוך הנהונה הנמרץ של רחל, הגיעה ההסעה סוף סוף ודרכינו הממהרות נפרדו.
לכל אורך היום ליוו אותי מילותיה של רחל, לבי התעטף ברצון אלולי טהור. רצון להתחיל, במשהו, עוד היום.
בערב, אחר ששקט הבית, פיניתי את ראשי מעבר ועתיד והתיישבתי על ספת הסלון. עשרים דקות של לימוד חובות הלבבות. איך אדע אם הקבלה הזו רצויה לפני ה'? שאלתי את עצמי. "עשה עמי אות לטובה" לחשתי, ופתחתי את הספר.
"אמא, דופקים בדלת!"
ריכזתי את עיני חזק יותר מול מילות שער עבודת האלוקים.
"אמא, רוצים אותך בדלת!" הפעיל הילד נודניק.
נאנחתי לי בשקט. "תשאלי מה הם רוצים" הוריתי, מצמידה אלי את ספר חובות הלבבות. זה הזמן שקבעתי ללימוד ואעמוד בו, יפלו שמיים לארץ. הילד חזר אלי כעבור מחצית הדקה. "זו אמא אחת, והיא רוצה לדבר רק איתך".
סגרתי את הספר על אצבעי וניגשתי אל הדלת. האשה התנצלה קצרות על ההפרעה וביררה ארוכות על בחורה אחת, תלמידתי לשעבר, לצורך עניין שהשתיקה יפה לו. (רמז: הנוכחת היא שדכנית מזה שני עשורים).
כעבור עשרים דקות יקרות שבתי אל הספה ואל הספר, מצווה על מוחי ועיני, להישאב חזרה אל תוך המילים. כאשר חוט דקיק של ריכוז החל להתרקם, קרע אותו צלצול חד מכיוון הטלפון. באנחה קלה המשכתי לרקום את החוט, לא שומעת מאומה. זה ששכחתי לנתק את הטלפון לפני שהתיישבתי, לא אמור לעבוד עכשיו לרעתי.
בן השמונה יצא מהמיטה, מופרע מהצלצול.
"מישהי רוצה אותך" הגיש לי בטבעיות את השפופרת. "תשאל אותה מי זו" לחשתי, עיני בתוך הספר.
"היא אומרת שהיא חברה נדירה, שהמון זמן לא דיברתן" ציטט הילד בשמה. לרגע החסרתי פעימה. זו תרצה? יכול להיות שהיא כבר מברמצת?
אם תרצה מתקשרת זה דבר האבד. סגרתי את הספר על אצבעי וחייכתי אל תוך השפופרת.
זו לא הייתה תרצה. הייתה זו דווקא רחל. רק הבוקר דיברנו, לא מתאים לה לחמוד לצון. היא הייתה עדיין בהשראת שיחת הבוקר שלנו. "אני מפריעה לך עכשיו?" הקדימה.
"כן" אמרתי לה שלא כהרגלי. "ואת לא היחידה". מול מבוכתה האילמת, סיפרתי לה על ההחלטה האלולית היפה שלי, שנקטעת בכל רגע.
"את צריכה רק לשמוח" אמרה. "זה סימן שמעשייך רצויים". אחר שתיקה קצרה שאלה: "ומה דעתך לקבוע חברותא? בשתיים קל יותר לנצח".
הסכמתי נמרצות. שוב נפתח הספר חובות הלבבות במקום הנכון, ומני אותו ערב אלולי נאה, החיים האפרוריים רצופי ה"מלומדה" הפכו להיות היסטוריה. רוח חדשה נושבת בבית, רוח של רצון טוב וטוהר, שנהפך מיד לעשייה חיובית.
תכסיסי היצר הרע
הרעיון מפיה של רחל, כתוב בהרבה מספרי החסידות. רבי יוחנן פרלוב מסטולין קרלין זי"ע, התבטא ואמר: "אז מען טראגט שווער טראגט מען גאלד". (אם כבד לך המשא, אות הוא כי זהב באמתחתיך). בעל הבית אהרן זי"ע אמר על הפסוק "ויחן שם ישראל כנגד ההר" (שמות י"ט), שכאשר יש מעשה טוב, צומח הר מנגד ומעמיד בפנינו קשיים.
מסופר על אחד מגדולי ירושלים: יום אחד נשמעה דפיקה בדלת, האיש שעמד שם ביקש צדקה. ברגע הראשון הכניס הצדיק את ידו לכיס, וברגע השני התחרט ולא נתן כלום. כחלוף ימים ספורים התפרסמה זהות הקבצן: הוא היה לא אחר מאשר מסיונר, שאסף כספים לצורך תעמולת המסיון. ויהי הדבר לפלא.
כאשר שאלוהו הסובבים איך ידע, אמר: לא נביא אני, אבל תמיד כשאני מתבקש לתת צדקה, קשה לי הדבר מאד. מלחמה קשה משתוללת בלבי, מידת הקמצנות מרימה ראש, הרבה כוח לוקחת לי הפעולה, של הכנסת היד לכיס. הפעם זזה היד בקלות גדולה מידי, והדבר לא מצא חן בעיני…
