חנה אסתר האמיתית מפתיעה ומזכירה לנו דברים שמחים
אבא חזר מתפילת מנחה וערבית וגילה את כולנו רחוצים ונקיים. "ריחניים!" אבא אמר. "זה שמפו של אמריקה! משובח עם ריח איים אקזוטיים!" צביקי הקריא מתוך התווית של השמפו, שקנינו לאחרונה במכולת ליד הבית.
"מתחשק לכם לנסות את המיטות בחדר האירוח שלנו, בבייסמנט שלכם?" אמא שאלה בקול של חנה אסתר.
"מה זה בייסמנט?" ריקי וצירה'לה שאלו במקהלת שתי קולות.
"הום. אתם דונט יודעים מה זה בייסמנט? אני לא מאמנת! בייסמנט יש לכל בית כאן באמריקה. בייסמנט זה… הום… הקומה התחתית של בית. כמו בית קומה שזה מחסן. אבל זה נואו באמת נראה כמו מחסן. זה נראה כמו בית מלון הום… כמו לא ממש בית מלון חמש כוכבים אבל יעס בית הארחה. בית מוכן לאורחים שבאים, כמו מארץ יזרעאל או כל מיני מקומות אחרות. יו אנדרסטנד? אתם מבין מה שאני אומרת לך?"
"יוהו! יש לכם בייסמנט נפלא!" אבא התלהב למראה חדר הילדים עם המצעים הנקיים שאמא הספיקה להחליף ולסדר בצורה כל כך יפה.
"האמת היא, שכולנו עייפים" שוקי אמר ופיהק פיהוק ענק. "טיסה של שתים עשרה שעות זה דבר מאד מעייף".
"אל תשכח שהיינו גם במקום של שלג, והתגלשנו עם גלגלי ים" ריקי הזכירה,
"מזחלות" תיקנו אותה כולנו. כשסיימנו קריאת שמע ושוקי לקח את הטלפון כדי לחייג לשנת סיפור, צלצל הטלפון פתאום.
"זה נראה מספר של חוץ לארץ" שוקי אמר והקריא בקול את המספר הארוך. לא זוכר אותו, אין סיכוי. לא זוכר גם אם היו שם 10 או 12 או 15 או אפילו 20 ספרות.
מי זה יכול להיות? ניסינו כולנו לנחש.
אולי טראמפ, נשיא ארצות הברית? אמא הציעה.
"שכחת אולי ביידן, שאמור להחליף אותו אולי בקרוב?" (הסיפור התרחש לפני הבחירות בארצות הברית).
"אולי זה ביידע" אמא צחקה, רק שוקי שמבין קצת אידיש צחק יחד איתה. (אחר כך הוא הסביר לי שביידע – זה שניהם).
"אני חושב אולי זה פוטין, ראש ממשלת רוסיה" אבא אמר. אבל איך אומרים אצלנו? נחיה ונראה. עד שנגמור לנחש המתקשר האלמוני יתייאש". זה אכן קרה. באותו רגע הפסיק הטלפון להתקשר, אבל אחרי חצי דקה התחדשו הצלצולים.
"משפחת חכמים שלום" ריקי אמרה במנגינה של פקידה בבנק. היא הייתה בשקט רגע ואחר כך צעקה בהלם: "זו חנה אסתר! האמיתית! מקליבלנד!"
אמא חטפה מידיה את הטלפון. "חנה אסתר! זו את על באמת??? חבל שלא דיברנו על המשיח!"
"מה, דיברתם עלי היום? איזו זכות! לפחות דיברתם עלי דברים טוב, אני מקווה!"
"בטח שדיברנו טוב!" אמא חייכה אל הטלפון, מסוג החיוכים שאפשר לשמוע עד אמריקה.
"הזכרונות שלנו מהזמן שהיית כאן בישראל, הם רק טובים. כמה שמחה וכמה צחוקים! כולנו מתגעגעים אליך".
"אני מאד הפי לשמוע את זה" היא צחקה ויכולתי לנחש שפניה מסמיקות מאד.
כולנו צחקקנו מול השקט האמריקאי שירד על החדר.
"אני לא מפריעה לכם אתם שם ביזרעאל. רק שואלת אתכם האו אר יו? כולם בריאים ברוך השם? אף אחד לא נדבק בקורונה חס וחלילה? יופי, אני כל כך שמחה. אתם יודעים שיש לי חתונה בעזרת השם, ממש עוד שבועיים".
"יו! מזל טוב!" שאגנו כולנו. שום דבר לא הכין אותנו להפתעה הזאת!
"חבל שאני לא יכולה להזמין אתכם לרקוד איתי. למה אין מטוסים ואין טיסות"
דווקא יש טיסות, רק עכשיו טסנו! רצינו לומר אבל רק שתקנו במקום זה.
"אנחנו נשמח איתך מרחוק" אמא הבטיחה. "רק תגידי לנו בדיוק את התאריך והשעה".
חנה אסתר אמרה תאריך ושעה. ואחר כך אמרה, "בעצם את יודעת למה התקשרתי אליך, תמר? אני רציתי את תזכירי לי איך מבשלים אורז. למה אני רוצה להתאמן לפני חתונה שלי. כל יום מבשלת איזה משהו, כדי להיות ספיישל באלעבוסטע כמו את.
ואגב,
איך חתונות אצלכם? בזמן של קורונה? יש אולמות שמחות, או אוהלים? וריקודים – יש? אם אני לא טועה גם אצלכם ביזרעאל יש חתונה של טאנטע דודה שלכם, לא?"
אוהו, חתונות כאן בארץ בזמן הקרבולה, זה כבר סיפור ארוך ובשביל זה אנחנו צריכים סדרה חדשה של סיפור. יקראו לה: חכמים ביום שמחים באמת!
או בקצרה: חכמים בשמחה.
אז אתם מוזמנים אתנו כולכם. לשאוב מעיינות של שמחה גם בתקופה מסובבת והפוכה על הראש!
« לפרק הקודם | לפרק הבא »