אבא חזר מהגינה כשתיק הטלית והתפילין תחת זרועו. לאחרונה, מאז שהמצב משתפר ויש הקלות, עזבו המניינים את המרפסות ועברו לגינה ועוד רגע ממש, בעזרת השם,
מדברים כבר ברצינות על פתיחת בתי הכנסת.
"שמעתי בשורה טובה" אבא אמר, "לפי הוראות משרד הבריאות, מותר כבר לחגוג חתונות עם הרכב של חמישים אנשים".
"באמת בשורה טובה" אמא חייכה, "נקווה שעד החתונה של מירי המצב יהיה עוד יותר טוב".
"חמישים אנשים בחתונה זה מספיק!" ריקי אמרה, כאילו הייתה המחותנת הראשית של השמחה או לפחות הסגנית של שר הבריאות.
"תמיד בחתונות יש מליון נשים ובנות עם נעלי עקבים שפיציים. פעם, בחתונה הקודמת של אני לא זוכרת מי, אולי דוד איציק,
הייתי צמאה, רציתי ללכת ל… דוכן הזה איפה שיש כל הקוגלים והעוגות והשתיה". ריקי נתקעה,
"קוראים לזה באר" אמא הזכירה לכולנו,
"כן. הייתי בדרך לבאר והיה צפוף במעגלים של נעליים עם שפיצים בעקב, הם ריסקו אותי. כמעט שברו לי את אצבעות הרגליים. איזה שלש פעמים הלכתי לאיבוד… הלוואי שיהיו רק חמישים בחתונה של מירי".
יש הגיון בדברים של ריקי. אפילו אנחנו, שאוהבים בלגן ורעש של אנשים, התחלנו להשתכנע.
אבל אמא התחילה לספור בשקט, את אצבעות הידיים שלה.
"לדודה טובה יש משפחה של…" עזרנו לאמא להיזכר בשמות כל הילדים של הדודה. הושיעה את עמך, וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם. ככה נוהגים לספור אנשים כדי שלא תשלוט בהם עין הרע.
הגענו לעד העולם, וזה אומר עשרה ילדים, בלי עין הרע. לדוד אפרים – הגענו למילה עד, שזה אומר תשעה ילדים, לדוד שלומי – שבעה, לדוד דודי – גם שבעה, לדודה אסתר – ארבעה, לדוד נפתלי – חמישה…
זה אומר שרק המשפחה שלנו, משפחת הכלה לבד, יחד עם סבא וסבתא – נגיע לחמישים אנשים בלי עין הרע.
אז מה יהיה עם החתן ומשפחתו? ההורים שלו? הילדים – יש להם לפחות שבעה נשואים ועוד חמשה שעדיין בבית?"
"ומה יהיה עם המלצרים? והצלמים? והמתופף והמחצרץ?"
אמא הרימה ידיים. "על החתן והכלה אי אפשר לוותר" שוקי אמר, "גם לא על אבא ואמא של החתן, ואבא ואמא של הכלה" צביקי דיבר בהגיון.
"אנחנו יכולים להיות המלצרים!" ריקי הציעה. דמיינתי אותה עם השמלה המנופחת ותסרוקת התלתלים חמש קומות שהיא חולמת עליהם, מסתובבת באולם עם מגש ושואלת: עוף או שניצל? מוסקה או עוף ממולא?
ונניח שבאמצע הדרך המגש יתקע בעמוד או באף של מישהו, והמגש יתהפך וכל השמלה המנוצנצת והמנופחת תתכסה ברוטב עוף אדום… איך נתמודד עם זה כולנו.
"מה אתה צוחק לך שם?" שוקי בדק לי את השפתיים כאילו החבאתי שם יהלום. "סתם נזכרתי בבדיחה" התחמקתי באלגנטיות. "אז מה אתם אומרים, אבא ואמא? מה נעשה? מקווה שלא יגידו לנו שאסור לנו לבוא לשמוח בחתונה".
"אנחנו לא נעמוד בזה" ריקי אמרה, לא יודע מי לימד אותה שפה כזו.
"אם השם נותן ניסיון, הוא נותן גם כוחות לעמוד בו, בלי להישבר", אבא אמר ואמא אמרה שהיא מאמינה באמונה שלמה שעוד נמצא פתרון שיאפשר לנו לבוא כולנו לשמוח בחתונה שכל כך חיכינו לה.
"אולי נעשה תורנות" הצעתי. "חצי שעה תהיה המשפחה שלנו בפנים, וחצי שעה המשפחה של החתן, ואנחנו נמשיך את הריקודים בחוץ"
אמא אמרה שהרעיון נשמע טוב אבל הוא עלול לגרום לבלגן גדול ונורא. מי נכנס, מי יוצא. מי יצא בטעות ומי התבלבל.
ובמקום לשמוח ולשמח חתן וכלה, כולם יהיו עסוקים בלהכנס ולצאת ולבדוק איפה אנחנו על השעון.
"אז אנחנו נהיה במקום המתופפים והזמרים ואלה שמחזיקים את העמודים של החופה" צביקי אמר, "וכל האחרים לא חייבים לבוא! עלינו אי אפשר לוותר".
"ממש" אמרתי אני, "למה נראה לך אנחנו חשובים יותר מהאחיינים של החתן? כי אנחנו יותר חמודים? גם הם רוצים לבוא! גם הם חיכו והתכוננו, גם להם יהיה קשה לוותר!"
"יפה שאתה חושב גם על אחרים" אמא דפקה לי על הכתף דפיה של נחת. "אני גאה בך. במיוחד כשאני יודעת עד כמה גם לך קשה לוותר"
"אנחנו – באמת נוותר? אין ברירה אחרת?" שאלתי ולא יודע למה העיניים שלי נמלאו בדמעות. התביישתי נורא. זה לא קורה לי בדרך כלל, שהדמעות מתגלשות לי מהעיניים בלי רשות ועוד מול כולם. אילו בושות! ברחתי בזריזות למרפסת, הייתה שם שמש חמה רותחת, היא בישלה את הלחיים שלי כמו קציצות במחבת וייבשה את הדמעות עד שלא נשאר מהן זכר.
גם מהעצב המיואש הזה שהתחיל להשתלט לי על הלב, כבר לא נשאר זכר.
מה אתה דואג כל כך? שאל הקול המאמין מתוך הלב שלי. מי שליווה ושמר עלינו בכל התקופה המעניינת שעברנו, ומי שמילא את הבית ואת הלב שלנו בכל כך הרבה שמחה וחוויות, ילווה אותנו גם הלאה.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »