פעילות שקטה במרפסת ותכנוני מה נשמע.
ישבנו ואכלנו ואכלנו ואכלנו, ולא שבענו עד שלא ראינו את תחתית הסיר 'מנוגבת' לגמרי.
"ואני חשבתי שהסיר הענק הזה מיועד לכבוד שבת קודש, בעיקרון עכשיו זו היתה רק טעימה"…
"אמרת לכבוד שבת קודש?" אבא בירר, "לכן זה יצא כל כך טעים. כנראה הכנסת שם את תבלין השבת".
"אפשר לקרוא לזה תאבון מוגבר", אמא אמרה והצחוק שלה היה עייף. "אצטרך להכין שוב הכל מחדש…" אמא נאנחה אנחה קטנטונת ומיד חייכה. "העיקר שתאכלו ושיהיה לכם לבריאות. טוב לי כשאתם שבעים".
פתאום אני חושב לי על אמא ועל העייפות שלה. על שקים שלמים של תפוחי אדמה שהיא קולפת וקולפת, חותכת וחותכת, על תרנגולות עוף שהיא חותכת לחתיכות ומתבלת, בעוד אנחנו עסוקים בעניינינו הבוערים. לעתים רחוקות ממש מואילים בטובנו להרים ערמות לכלוך – שאנחנו יצרנו, מהרצפה. ולהעביר אותם באיטיות עייפה מאד אל פח האשפה.
לעתים אנחנו ממש גיבורים, ומסכימים אפילו לרוקן את הפח אל הצפרדע הגדול.
"היה יפה מצידנו אם היינו מציעים לאמא עזרה בקילוף תפוחי אדמה", אמרתי בקול מהורהר באוזני אחיי ואחיותי. "אם כל אחד יקלף שני תפו"דים, נניח שזה ייקח לנו עשר דקות לכל אחד, נגיע לעשרה תפוחי אדמה בעשר דקות. הבעיה היא שאין לנו מספיק מקלפים".
"אין לנו גם מספיק פלסטרים וטישיו לנגב את הדמעות ואת הדם מכל הפציעות שהמקלפים עלולים לפצוע כאן". אבא אמר, דואג. "לכן אני חושב שהעזרה הכי גדולה תהיה, אם הגדולים יעסיקו את הקטנים בדברים לא מזיקים, לא מבלגנים ולא מלכלכים, ואמא תסיים לה בשקט את העבודות שלה".
"מה שנקרא פעילות שקטה", אמר שוקי, וריקי מיהרה לנענע את שתי ידיה הבריאות.
"אני חושבת שמה שדיברנו בפרק הקודם", אמרה ריקי, "יכול ממש להעסיק את כולנו".
על מה דברנו בפרק הקודם? כל כך המון דברים מתרחשים כאן בכל רגע, שלוקח לנו זמן להזכר בדודה רוחמה ובחלומות שלי על עץ תפוחים.
אנחנו עוברים למרפסת, ממשיכים לדון שם בעניינים הבוערים.
"צירי מגיעה איתכם, בסדר?" אבא מניח את השמנדריקה שלנו בידיים של שוקי. "תשמרו עליה טוב. זאת תהיה עזרה אמתית!"
השיירה עוברת למרפסת ומתיישבת על הגדר.
"אז מה, פשוט נדפוק אצל דודה רוחמה ונשאל אותה במקהלה איך שותלים עץ תפוחים?" ריקי שאלה שאלה טובה.
"ממש לא" אמרתי לה בקול חמור סבר. "את שמה כפפות על הידיים, מסכה מהודרת על הפנים, דופקת שלש דפיקות ומיד קופצת אחורה, אל מפתן הדלת".
"כדי לשמור על מרחק של שני מטרים מהדודה רוחמה. היא הרי מבוגרת, מעל גיל שבעים אם אני לא טועה. אנחנו צריכים לשמור מאד מאד שלא להדביק אותה בקרבולה".
"אבל אין לנו שום קרבולה!" ריקי כמעט נעלבת. "אנחנו לא יודעים", שוקי מנסה להסביר לה. הבטריה של הסבלנות שלו כבר מהבהבת. עוד רגע מגיעה לקצה. אם תיגמר לו הסבלנות, זה לא יהיה טוב.
"יש הרבה אנשים, והרבה ילדים, שמרגישים מצוין ובכל זאת מקננת בתוכם הקרבולה". שוקי שולח לי עיניים מתחננות שאומרות לי בלי מילים: תעשה טובה שייקי, תמשיך אותי. אין לי כוח להסביר ולהסביר. אני לא גננת.
אני מבין את התחינה האילמת וממשיך מהמקום ששוקי הפסיק.
"האנשים האלה – או הילדים, יכולים להדביק אחרים בקרבולה, גם אם הם לא מרגישים שהיא נמצאת אצלם בכלל…
והאחרים שיידבקו, במיוחד אם הם בגיל של דודה רוחמה, עלולים להרגיש ממנה מאד לא טוב".
"אבל זה לא יכול להיות!" ריקי עדיין לא מבינה. ולי נמאס להסביר לה. "ככה זה, ודי!" אני אומר בקול תקיף,
ורגע לפני שריקי תפצח בבכי נעלב, מציל שוקי את המצב.
"לענייננו" הוא מחא כף אל כף. "אחרי ששתי הבננות שלנו מקושטות בכפפות ומסכה, מה הן אומרות לדודה רוחמה?".
בטבעיות גמורה הוא הכניס גם את צירי לסיפור. "בעזרת נשים תמיד מתחילים שיחות במילים: מה שלומך", צביקי אומר דברי חכמה וריקי מהנהנת מכל הלב.
"באמת חשוב לשמוע מה שלומה. בטח הנכדים לא באים לבקר אותה. לבד לה ומשעמם לה!".
"אולי היא צריכה עזרה?" חיימי חושב בקול. "אולי נציע לה כמו שהצעתם לסבא טננהויז, שנלך בשבילה לקניות ולמה שצריך".
"רעיון טוב" שוקי מכנכן עם הראש.
"ואחר כך, מה?" ריקי חייבת לדעת מה לדבר בהמשך. כאילו זו הייתה הצגה עם תפקידים שצריך לדעת בעל פה.
"אחר כך, פשוט תשאלי אותה איפה קונים אדמה, ואיך שותלים עץ תפוחים" אני אומר. מה כל כך מסובך לדבר פשוט?
עזרנו לריקי וצירי להתארגן עם הכפפות והמסכות,
ובדיוק כשניגשו הבנות אל הדלת,
פצח קהל האבות במרפסות בתפילת מנחה.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »