ילדות שהתחפשו לשודדים ואדמה שמתחילה לזוז
"תראו מה יש לנו", שתי ילדות מחופשות לשודדים הגיעו למרפסת.
כפפות שחורות, מסכות שחורות. ככה מתחפשים לשודדים, לא? אם לא הגובה, ואם לא הסרפן הוורוד שריקי התעקשה ללבוש הבוקר –
לא היינו מזהים את שתי האחיות הנחמדות שלנו.
הן החזיקו ביחד צלחת קטנה ועמוקה מלאה במשהו חום. "מה זה?" שאלנו כולנו ביחד, ורק אחרי שאיזה עשר זוגות עיניים ואוזניים סקרניות התרוממו לכיוון שלנו, הבנו סוף סוף שכדאי להכנס הביתה ולדבר שם.
"מה זה? אין לדודה רוחמה מה לעשות אז היא מכינה פשטידות לכל השכנים? אם כן, למה כזו צלחת קטנטנה?"
"אם לא תקשיבו לנו, לא תדעו", אמרה ריקי בקול חשוב. "אתם לא נותנים לדבר!"
"אנחנו מקשיבים" אמרנו כולנו, כורים אוזניים סקרניות. חבל שאין לנו איזה מיקרופון מחליף קולות, הוא היה עושה את ריקי עוד יותר מאושרת.
"דפקנו אצל דודה רוחמה וברחנו חזרה למשקוף שלנו שתי מטר", ריקי אומרת מהר. נלחצה מאתנו, המסכנה. "ואז שכחתי לשאול מה שלומה כי המסכה בלבלה אותי", התנצלה ריקי וצירה'לה הנהנה בראשה לאות שהיא מאשרת את הדברים. "רק שאלתי אותה איך מגדלים עץ תפוחים. כי שייקי רוצה לגדל עץ תפוחים ולפתוח חנות של תפוחים אחר כך".
"דודה רוחמה צחקה וצחקה וצחקה. היא אמרה שכל כך שימחנו אותה ושנזכה למצוות. היא אמרה שהיא הייתה מכניסה אותנו הביתה שלה ומכבדת אותנו באיזה תה טוב עם עוגיות שוקולד ציפס בריאות שממש עכשיו יצאו מהתנור, אבל הרופא אמר לה שאוי ואבוי לה אם היא תתקרב בגיל שלה לאנשים או לילדים אחרים. גם ככה הלב שלה לא לגמרי בריא ואוי ואבוי לה אם היא תידבק בקורו – בקרבולה".
ריקי עצרה כדי להוריד את המסכה ולנשום אויר אמתי סוף סוף, ואז המשיכה: "ואז היא הסבירה לנו מה כל כך הצחיק אותה".
צירה'לה שמעה את המילה 'הצחיק' והתחילה לצחוק, וריקי המשיכה לשתף בחוויות.
"היא אמרה שלשתול עץ תפוחים זה סיפור ארוך ארוך, עד שיגדלו לנו ניצנים ראשונים נאבד את הסבלנות. היא אמרה שלצערה לא נראה לה שתוכל לפתוח חנות של תפוחים בשכונה לפני שיצמח לך זקן…".
שוקי וצביקי ואני עשינו פרצופים ממש מסכנים כנראה, כי ריקי ניסתה להרגיע אותנו.
"דודה רוחמה אמרה שיש עוד הרבה רעיונות שאנחנו יכולים לגדל בלי לאבד את הסבלנות שלנו. עגבניות למשל".
"מי יקנה מאתנו עגבניות? זה לא כזה דבר טעים" צביקי אמר, ואני עניתי לו: "שטויות במיץ עגבניות! בואו נשמע כבר מה דודה רוחמה אמרה".
"היא לא אמרה שום שטויה!" ריקי כמעט נעלבה.
"היא אמרה שזה פשוט מאד. לוקחים עגבניה. חותכים אותה לשתי חצאיות"
"חצאים", חיימי תיקן אותה. "חצאיות לובשים".
"חצאים, בסדר". לא ידעתי שריקי שלנו יכולה לדבר כאלה נאומים. "וסוחטים את השטויות במיץ עגבניות… לא, את העגבניות על האדמה, ואחר כך משקים אותה במים עד שהיא לא צמאה, ואחרי כמה זמן מתחילים לראות ניצנצים של גבעולים ירוקים ויפים".
"ניצנים" שוקי תיקן אותה.
"שיהיה ניצנים", ריקי אמרה. "זהו. התעייפתי. אמא! את מרשה לי להירדם בבגדים?" לפני שאמא הגיבה משהו, נפלה ריקי על הר הכביסה שעל מיטת הנוער והתכסתה באיזה סדין צבעוני ענק.
"וואו, מאוחר!" אמא צצה בחדר הילדים, מסתכלת מבוהלת בשעון. אחר כך אמרה כמו לעצמה: "הימים האלה… חתיכת בלבול. נצטרך לעבוד קשה כדי לשמור על סדר יום נורמלי. מי יודע כמה זמן זה עוד יימשך".
לא הבנו למה אמא כל כך נאנחת. דווקא אנחנו הסתדרנו לא רע היום בלי הלימודים. אפילו שמענו שיעור מסבא טננהויז, והוא הבטיח למחר שיעור נוסף.
"אני שמחה שהיה לכם יום נחמד", אמא חייכה אלינו חיוך עייף ואני נזכרתי בצער שכמעט לא עזרנו לה היום עם כל העבודות בבית, של מוצאי פסח וערב שבת. מקווה מחר לחזור בתשובה. "אבל אנחנו צריכים להתפלל חזק שהקרבולה הזאת כבר תגמר. שכל היהודים בכל העולם ירגישו טוב, שלא יידבקו ולא יחלו.
נכון שכאן בבית שמח וכיף ברוך ה', אבל אצל הסבים והסבתות שלנו שומם וריק עכשיו… כואב לי שסבא וסבתא לא יכולים לראות את הנכדים שלהם".
הנהנו כולנו במקהלה. נכון. אמא ממש צודקת. אסור לנו להיות שקועים רק בעצמנו ובתעסוקה שלנו.
"מה יש לך ביד? מי נתן לך עוגת שוקולד?" אמא הבחינה פתאום בצלחת הקטנה שבידיים של צירי.
ריקי צחקה מעם ערמת הכביסה. "לא עוגה ולא שוקולד… דודה רוחמה נתנה לנו אדמה במתנה, כדי שנוכל לגדל עגבניות".
"אה, אז זו לא פשטידה?" שאלתי מאוכזב. יכול להיות ששוב כולנו רעבים?
"איזו אדמה מוזרה!" צביקי צעק פתאום. "איכס!" צווחנו כולנו, כי הפירורים החומים התחילו לזוז פתאום, ומשהו מתפתל וארוך טייל לו שם בנחת.
"איכס!" צרחה צירי והצלחת הקטנה נפלה לה מהידיים.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »