על אטמי אוזניים ומה פתאום תאטרון בובות
"איך בדיוק תהיה המנהל שלנו?" שאלנו את הבובה.
"מה אתם מדברים עם בובה??? היא לא יכולה לענות, אין לה בכלל אוזניים!" צירה'לה שאלה וצחקה בהיסטריה.
"הבובה היא רק השליחה שלי", שמענו קול מחלון פינתי. ראינו את הכיפה של השכן אליהו, שהוא הרב'ה הכי אהוב והכי נערץ בחיידר שלנו והוא גם האבא של ילדי משפחת ירבלום מהמיקרופון והכל. ראינו את הידיים שלו מחזיקות את המקל הארוך שהצליח להגיע עד לגדר המרפסת שלנו.
"אני יכול להיות מנהל של החיידר שלכם מרחוק, ברצינות!" הוא המשיך לדבר. "אם האבא המלמד שלכם רוצה לשלוח ילד למנהל, הוא יכול לשלוח אותו למרפסת ולדפוק במקל על החלון הזה. אני אגיע מיד, ואשוחח בעזרת השם עם התלמיד הסורר. אדאג שמהיום והלאה הוא יתנהג יפה".
"זה רעיון טוב", ליטף אבא את הזקן שלו, "במיוחד שלרב אליהו יש נסיון רב וארוך עם חינוך ילדים בתלמוד תורה".
"וכולם אוהבים אותו נורא" צביקי הוסיף, אני בטוח שרב'ה אליהו הסמיק שם מרוב התרגשות, אבל לא זכינו לראות.
"אולי נעשה שיתוף פעולה", רב'ה אליהו הציע. "כשאתם לומדים את התורה הקדושה, תפתחו את החלון כדי שגם הבנים שלי ישמעו דברי תורה, ובתמורה, אני אטפל בכל העניינים החינוכיים של ילדים שאינם מתנהגים בכל הכבוד הראוי והמתאים לחיידר שלכם, חכמי חלם או איך שקוראים לו".
"חחחח… לא חכמי חלם!" תיקנתי אותו מיד, "חכמת החכמים".
"אה, את זה לא שמעתי עד הסוף" רב'ה אליהו התנצל, "אני חושב שסבא טננהויז היה יותר נהנה ומתאים לשמש בתפקיד הזה, בעיקר בגלל הגיל והזקן הארוך. אבל יש בעיה טכנית של מרחק. כי אני, אם ארצה להעניש מישהו נניח, אין לי בעיה לדפוק במקל מהקומה שלי. אתם מבינים? המקל יצליח להגיע אל הרגליים של התלמיד הסורר ולתת לו פליק קטנצ'יק שילמד אותו לקח".
הפרצוף של שוקי נעשה רציני. "אבל הרבה אף פעם לא מרביץ בחיידר! אף אחד מהמלמדים לא מרביץ!"
"אתה מבין שזה יהיה רק דגדוג". התגלגלתי מצחוק, אין דבר מצחיק יותר מלדמיין את רב'ה אליהו מרביץ לתלמיד סורר מחיידר חכמת החכמים במקל שבסופו קשורה בובה ישנה, בעלת עין אחת. בובה שאין לה בכלל אוזניים והשיער שלה פרוע בלוע ומרוט.
"הרעיון נשמע טוב, אבל אני חושש שלא נוכל להשתמש בו, לצערי הרב" אבא אמר בקול של מלמד חשוב. אולי בצהריים הוא יחזור להיות אבא שלנו, בינתיים הוא רק מלמד. "אני חושש שכל הזמן נתעסק עם המקל ועם הבובה ועם הצחוקים המשעשעים שלך, כבוד רב'ה אליהו, ונשכח בכלל שאתה אמור להיות מנהל ולסדר עניינים חינוכיים, וכאן בחיידר הילדים אמורים ללמוד תורה, ולא להתעסק כל היום בבדיחות משעשעות שעוברות בין המרפסות".
"הוא צודק לגמרי, האבא החכם של משפחת חכמים" שמענו את קולו הקשיש של סבא טננהויז. היינו מופתעים מאד מאד מהשמיעה החדה שלו. היא לא מתאימה לגיל בכלל!
"אני חושב בדיוק כמוהו, שחבל על כל רגע שעובר לכם בחיידר המדהים שלכם. איך אמרתם שקוראים לו? חכמי לובלין?"
"חכמת החכמים!" הכרזנו כולנו יחד. כמה שמות כבר הספיקו להמציא לו כאן!!!
"כל רגע של לימוד תורה בחיידר המדהים שלכם, מחזיק את כל העולם כולו. מה למדתם היום? פרשת נוח?"
הוא ניסה לבחון אותנו.
"למדנו מסכת אבות" ענינו כולנו במקהלה.
"יופי יופי" סבא טננהויז מחא כפיים שלש פעמים והפסיק. "הידיים התעייפו לי. הקול שלי הצטרד. אין לי את הכוחות של פעם. הגיל עושה את שלו, מה אפשר לעשות? אז אולי רב'ה אליהו יבחן אתכם על מסכת אבות? ככה כל הבניין יהנה מדברי התורה, ואני אוכל ללכת לנוח קצת?"
"אולי תשימו אטמי אוזניים, סבא טננהויז" רב'ה אליהו הציע לו, "כדי שלא תתעוררו מהרעש והשמחה והששון שיקומו כאן.
"זה רעיון טוב" סבא טננהויז נפנף לכולנו לשלום ונכנס הביתה לנוח. "קדימה" רב'ה אליהו אמר והבובה שעל המקל שלו קיפצה ריקוד משונה, שעבר מהחלון שלנו לחלון של קורנפלקס קומה מתחתינו.
"מה זה, תאטרון בובות?" שאל קורנפלקס הצעיר, שיסלח לי שככה המשכתי לקרוא לו. כבר הספקתי לשכוח את שם המשפחה האמתי. ”תאטרון בובות? מה זה עולה בדעתכם?" עכשיו רב'ה אליהו כיוון את המקל עם הבובה ממש קרוב לחלון של הקורנפלקסים והם יכלו לגעת לה באף.
"תאטרון בובות???" הבובה והמקל ורב'ה אליהו כעסו ממש. "למי יש זמן לשטויות כאלה כשכל העולם כולו מחכה ללימוד התורה של ילדי הבניין הזה, אה?!" רב'ה אליהו המשיך בקול בוכים, "בתי הכנסת נסגרו, תלמודי התורה נסגרו, הכוללים הקדושים נסגרו, הישיבות הקדושות סגורות על מנעול ובריח! ובזכות מי יעמוד העולם, נראה לכם? הרי כתוב בפרקי אבות: על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. התורה שלכם, העבודה – איזוהי עבודה שבלב, זו תפילה, וגמילות חסדים זה – חסד שכל הזמן עושים ילדי ישראל האחד עם השני".
"למשל שאתם משמחים אותי, קשיש שכמוני" סבא טננהויז שוב צץ במרפסת.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »