מה אספר לנכדים שלי כשאהיה סבא, ואיך הם לא יאמינו.
"באמת, סבא ישעיהו?" ישאלו אותי הנכדים שבכלל לא ידעו שלסבא המכובד עם הזקן הלבן הארוך שלהם קראו פעם שייקי. ויבקשו לדפדף שוב באלבום הקרבולה שנשמור למזכרת.
"הצלחתם לשמוח למרות שהיו לכם מסכות מוזרות כאלה, המסתירות את הפה ואת האף??? איך הצלחתם לנשום?"
"עובדה שנשארתי בחיים כדי לספר לכם את זה" אחייך לנכדים שלי עם שיניים בריאות עד מאה ועשרים, (לא סתם אני מצחצח שיניים מדי לילה לפי כל הכללים).
"זה אמתי שלא נתתם יד זה לזה, ועדיין הצלחתם לשמוח? ולא התפרקו לכם המעגלים?" ימשיך איזה נכד קטן שיזכיר נורא את צירהלה לשאול שאלות בקול צפצפני ולא מאמין.
"היו לנו חבלים חזקים מאד, כאלה שמזכירים הכנסת ספר תורה" אראה לו על התמונה באלבום. "היו גם זיקוקים! עם מדורה כמעט אמתית! ושרנו בר יוחאי! והרימו את החתן וכולנו תופפנו סביבו בדרבוקות!"
"כולם זה אומר המשפחה הקרובה בלבד" יגיד הנכד שלי. "לא הייתם קבוצה מאד גדולה של אנשים, מה זה בכלל שווה, פחחחח".
"אז מה" אסביר לו בקול מתלהב ולא אעלב מקריאות הבוז שלו. סבים חכמים אינם נבהלים מצ'וצ'יקים. אסביר לו את מה ששמוליק המתופף אמר לאבא שלנו שיחיה עד מאה ועשרים.
"שמחה אמתית, נמצאת כאן, בתוך הלב שלנו" הוא הצביע על המקום של הלב, כמו שאצביע אני אי אז לנכדים שיבואו. "עמוק עמוק בפנים. מי שיש לו אותה בלב, ומי שלומד לייצר אותה אצלו בתוך הלב, הוא מאושר. וזה לא משנה מה יש לו ומה אין לו. אם הוא סגור בבית או קופץ על עצים. אם הוא נמצא באולם שעשוי מזהב וכסף ויהלומים או בחצר פשוטה של בית כנסת, אם הוא רוקד עם עשרה אנשים או חמישים או מאה. מי שאין לו שמחה, אין לו והוא מסכן".
שמוליק, המתופף של ההווה, הרביץ מכה הגונה לתופים שלו והם השמיעו צלילים שמחים. כאלה שלא השאירו לנו ברירה כי אם לעזוב את כל הדמיונות של איך ניראה כשנהיה סבים ומה נספר לנכדים שלנו ואיך הם לא יאמינו. לא הייתה לנו ברירה כי אם לקום מהפינה שלנו עם הדרבוקות ביד ולהרביץ בעצמנו לפי הקצב. תוך כדי ריקוד. פם פם פללללם פם. פם פם פללללפ פם. פם פם פלללללם פם. סבא רקד כאילו נעשה צעיר בעשרים שנה לפחות. אבא שלנו רקד בכל הכוח. כולנו החזקנו בחבל ורצנו – רצנו – רצנו כאילו אנחנו בורחים מהיצר הרע שרוצה לגנוב לנו את השמחה, הענקית, שהשתלטה לנו על כל החדרים של הלב.
"בגלל שאין מאד הרבה אנשים, כל אחד מאיתנו מרגיש שהוא חייב לרקוד בכל הכוח" אמר לנו דוידי האח של החתן. "לכן אני ממשיך לרקוד אפילו שמתחשק לי לשבת עכשיו ליד הבר ולאכול קוגל".
"לרקוד זה בריא!" נפתלי אמר וניענע את החבל לפי הקצב. למעלה – למטה – למעלה. "הדרבוקות!" נבהלתי פתאום. גיליתי שהן לא בידיים שלנו. ואני זה שלקחתי אחריות! אוי וויי!.
התכופפתי לתפוס דרבוקה אחת מסכנה שבטעות נשמטה לנפתלי מהידיים. עוד אחת שנתקעה על החבל ורקדה עליו כאילו הייתה איש קטן. הלב שלי דפק פם פםפם. "מה קרה?" נפתלי עזב את החבל, דואג. כמעט כעסתי עליו. "מה מה קרה??? שנינו לקחנו אחריות על הדרבוקות. איפה הן? זה לא שלנו!"
"את שלי ושל אחים שלך ראיתי על הבר, ליד הפירות. האבטיחים וכל זה" הוא צרח לי לאוזניים וחזר לו להחזיק בחבל ולרקוד.
למה הוא לא עוזר לי לאסוף את כולם ולהחזיר לשמוליק??? למה רק אני צריך לדאוג? שאלתי את עצמי כי שמוליק לא שמע במילא. התרוצצתי בין הרגליים והחבלים. נס שהשטח לא היה גדול מדי, שלא היו מליון אנשים רוקדים ושהיו מנורות יפות שהאירו את החושך של החצר שהתחפשה לאולם, בזכות כל הניסים האלה מצאתי לבסוף את כל שמונה הדרבוקות כשהן בריאות ושלמות.
כשהגעתי לשמוליק מיוזע, נסחב עם כל השמינייה כשכל רגע נופלת לי אחת מהידיים ובורחת, הגיעה השעה אחת עשרה והידיים שלו הרביצו מכה אחרונה, הגונה מאד מאד, למערכת התופים.
"שכויח שכויח" שמוליק אמר לי. "כל הכבוד. אתה ילד אחראי כמו אבא שלך" הוא החמיא לי.
ניגבתי את הזיעה בשרוול החולצה החדשה. היה לי חם, למרות שלא רקדתי בדקות האחרונות. אולי בגלל.
"אוף" אמרתי. לא התכוונתי שהאוף הזה יגיע עד לאוזניו של שמוליק המתופף, שארז את עצמו לקראת ההליכה הביתה.
הוא הסתכל אלי וחייך. "הלכה לך החתונה?" הוא שאל אותי, מוחה כף אל כף בתנועת ייאוש.
"ככה זה עם היצר הרע, מנסיון. כשבאה שמחה אמתית, הוא תמיד מוצא דרכים מקוריות לפרק אותה. לקחת לך את השמחה מהלב ולהכניס כמה 'אופ'ים קטנים או גדולים במקומה. צריך להראות ליצר הרע, שאנחנו לא נבהלים ממנו!" הוא אמר ודפק בידיו על דרבוקה אחת שהציצה מתוך שקית שחורה.
"איפה המשפחה של החתן? חסר כאן ילד אחד, ככה אומרים" שמעתי את קולו של הצלם. הסתובבתי. תמונה משפחתית יפה נעמדה בשורות שורות סביב החתן והכלה. סבא וסבתא. אבא ואמא. אחים ואחיות של אמא. כל הילדים.
התקרבתי מהר. נעמדתי ליד נפתלי. חייכתי חיוך רחב רחב. שמח באמת! הרי את התמונה הזאת אראה לנכדים שלי בעזרת השם. כדי שיאמינו לי שהיה כאן שמח, הם חייבים לראות חיוך שמח.
שלוש, שתיים אחת – פלאש. הכריז הצלם.
כולנו היינו במצב רוח מרומם. חייכתי. והחיוך הזה הלך איתי בכל הדרך הביתה עד המיטה ועד החלומות ועד בכלל. הלוואי שיישאר לי בלב לתמיד.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »