בלילה יצאתי למרפסת. חיפשתי את הפינה הכי פינתית, זו שעומדת מאחורי מתקן הכביסה וכל הבלגן של כסאות הכתר שמישהו שכח להערים אחד על השני.
שם בדיוק התיישבתי בסוף של היום והייתי עסוק במשהו חשוב מאד מאד: בלנדנד רגליים הלוך וחזור, הלוך וחזור, לפי קצב המחשבות שבאו ונסעו לי בתוך הראש.
הייתי עסוק בלהקשיב לפאק – פאק – פאק של הנעליים שנדפקות בגדר האבן. אולי דופקות חתיכות של טיח ומקלפות אותן בטעות. אולי הרבה דברים. כבר אין לי כוח. את זה אמרתי בקול לאף אחד.
אף אחד לא ענה לי ורק הקשיב איך אני ממשיך לדפוק את הנעליים בטיח.
הרמתי את הראש. הרגשתי שמישהו עומד מעלי. מקשיב לשום דבר שאני אומר. המישהו הזה הייתה מישהי שלא אומרים את שמה כי זו אמא שלי היקרה.
"מה העניינים איתך, שייקוש?" אמא בדקה את הפרצוף שלי. ואני בדקתי את הידיים של אמא. הן היו ריקות. שום ערימת כביסה נקייה או מלוכלכת שנוסעת בקו הסיבובי של הבית, ממרפסת הכביסה למרפסת התליה (שם חדש שהמצאתי לו ברגעים אלו) לא מילאה לה את הידיים. מה, נגמרה לה העבודה?
אמא ליטפה לי בשקט את הלחי ובדקה את היד הרטובה שלה. גם אני נגעתי בלחי. ממה היא רטובה? וממתי אני בוכה לי סתם בלי שום סיבה?
"נמאס לי", נפלו לי שתי מילים חצופות מהפה, בלי לבקש ממני שום רשות. מיד סתמתי אותו בשתי הידיים, כדי שלא יפלו לי משם מילים חצופות נוספות, בלי רשות גם כן. הגניחות שלי לא התחשבו בידיים הסותמות. אולי אני צריך סמרטוט! ולקשור אותו סביב הפה! איזה תינוק שאני!
"זה בסדר שאתה עצוב", אמא התיישבה לידי על הגדר ועזרה לי לנדנד רגליים. כלומר, נדנדה גם כן. עכשיו הייתה מקהלה של פאק – פאק – פאק אמתית. אמא הורידה מגבת נקיה מאחת החבלים והגישה לי אותה. "נראה לי שהיא צמאה, מיובשת אפילו. היא תשמח לספוג לך את הנוזלים". היא התכוונה למגבת, ולדמעות שלי, כמובן.
"איזה תינוק שאני", אמרתי את המחשבות שלי בקול חנוק מאחורי המגבת רק כדי שאמא תאמר שזה לא נכון ואני בכלל לא תינוק. "כל הזמן אנחנו שמחים בכאילו ועליזים בכאילו ויש לנו נסיעות של כאילו וטיסות של כאילו וחברים של טלפון ושל כאילו וצוחקים בכאילו ועכשיו, איזה יופי, יש לנו אפילו חיידר של כאילו! נמאס לי ממשחק הכאילו!"
"כולנו מתגעגעים לשגרה נורמלית של חיים רגילים ונורמליים" אמא הסכימה איתי. "ואמתיים!" הוספתי. ופתאום הגיע חושך למרפסת. נבהלתי לרגע. החזקתי חזק ביד של אמא, אמרתי לכם שאני תינוק!
אמא קמה לבדוק את הנורה. היא הציצה אל תוך הבית. רציתי מכל הלב שהיא תחזור לשבת לידי, שאף אחד לא יקרא לה מתוך הבית, שלא יקחו לי את השקט שלי עם אמא.
"הכל בסדר. אין הפסקת חשמל כללית בבית. זו רק הנורה כאן שהתעייפה ונגמר לה הכוח".
השענתי ראש עייף על אמא. פתאום נצצו לי השמים. כאילו מישהו הדליק שם מליוני כוכבי זהב.
היה משהו מאד יפה בזהב הזה, דווקא על רקע החושך.
"תשתף אותי במחשבות היפות שלך, צדיק?" הקול של אמא היה עייף, מדבר כאילו מתוך השינה.
"אני חושב לפעמים, איזה מן ראש השנה מוזר היה לנו בתחילת שנת תש"פ, שככה נגזר עלינו. כזאת שנה מוזרה".
"מחשבה יפה" אמא מחמיאה לי. "לחשוב שבראש השנה הכל נגזר, הכל הכל הכל. איך ניראה. מי ינוח, מי ינוע".
"מי יתבודד ומי יתנדנד", אני מוסיף מילים משלי לתפילה של 'ונתנה תוקף'. בטעות יצא לי חרוז.
"באמת, כל כך גרועים היינו בראש השנה הקודם? אני זוכר דווקא שהתפללנו יפה והשתדלנו לא לריב" אני באמת רוצה לדעת. הלוואי שלאמא תהיה תשובה.
"בראש השנה הקודם נגזרה עלינו שנה מעניינת מאד", אמא מהנהנת לכוכבים בשמיים. "שנה קשה!" אני מוסיף, כנראה בקול גבוה מדי כי פתאום צץ ראש עם זקן בפתח המרפסת. אבא שלי היקר.
"יש כאן דיון חשוב, אפשר להשתתף?" הוא מבקש ומצחיק אותי שאני צריך לתת רשות לאבא שלי… זו המרפסת שלו בכלל!
אבא מתיישב על הגדר בצדה השני, כעת אני מוקף בשני שומרי ראש. אבא שלי ואמא שלי שפתאום לא ממהרים לשום מקום. אולי בזכות הקרבולה.
"אנחנו דנים בכובד ראש על מה שנגזר עלינו בראש השנה. שייקי אומר שזו שנה קשה. הוא חושב שאולי הוא לא התפלל מספיק טוב בראש השנה שעבר", אמא דיווחה לאבא בקצרה.
"אתמול בדיוק דיברתי על זה עם ר' יוסל החברותא" אבא חייך. "נזכרנו בגעגועים אילו תפילות חמות היו לנו בראש השנה! יותר מכל השנים! שעות על גבי שעות התפללנו, שרנו ניגוני דבקות ואפילו הזלנו דמעות. ואתם יודעים מה אמר לי ר' יוסל? תקשיבו טוב!
הוא אמר לי, שיכול להיות – אנחנו לא יודעים שום דבר בטוח, אבל יכול להיות שנגזרה על כל היהודים גזרת גלות בראש השנה שעבר. כלומר, שנקח חבילות ונצא מהבתים שלנו. נתגלגל בחום ובקור. ובזכות התפילות החמות של ראש השנה, החליפו לנו את גזירת הגלות, בגזירה אחרת: להיות סגורים בבית עם מזגן".
"הוא שמע את זה ממקור של צדיקים?" אמא שאלה את אבא.
"יכול להיות". אבא לא היה בטוח. "אבל מה שבטוח, הוא שהתפילות של ראש השנה בוודאי לא הלכו לאיבוד. וכל מה שקורה איתנו עכשיו הוא בוודאי לטובה. כי אבינו מלכנו מוליך אותנו בדרכים הכי טובות!"
ראש עם פאות וכיפת לילה צץ פתאום בפתח המרפסת.
"אה, אתם כאן!" צביקי הכריז בקול של נידודי שינה. ופתאום התחיל ליילל: "תמיד אתם מדברים לבד במרפסת רק עם שייקי! רק אותו אתם אוהבים!"
התעצבנתי על צביקי אבל לא מאד. הכל נגזר בראש השנה.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »