מילון קרבולה
יום אחד ישבנו, צביקי ושייקי ואני על גדר המרפסת כמו שלישיית קשישים, ודיברנו על מה שיהיה כשנהיה קשישים ואיך נספר הכל לנכדים ולנינים שלנו. איך הם לא יאמינו לכל הסיפורים המעניינים מהתקופה המעניינת שעברנו, ואולי הם יחפשו הוכחות.
"נס שכתבת הכל ביומן, בכתב הברור והעגול שלך" החמיא לי שייקי. "אולי כדאי לכרוך את הדפים בכריכה או ספירלה או משהו", הוא הציע, "שהחומר החשוב הזה יישאר כמו חדש גם בעוד מאה שנים". רעיון, נחשוב על זה.
ואז פתאום חשבנו, שהמון מושגים ביומן הזה לא יהיו מובנים לנכדים ולנינים שלנו, "ואם הם לא יבינו את הכתוב ביומן, הוא כבר לא יהיה מעניין כל כך" צביקי דאג.
"נכתוב מילון מושגים" הבריק שייקי האח המוכשר שלי. זוכרים שפעם רבנו על כל שטות? מסתבר שהקרבולה כרתה בינינו ברית ידידות…
"אני כבר לא זוכר כלום" דפקתי לעצמי במצח. "מאז שהקרבולה התחילה, באזור פורים, עברנו מליון דברים".
"אעזור לך להיזכר" אמר שוקי האח שלי הטוב.
רצתי להביא את יומן הקרבולה שלי ואת העט הנובע, רשמתי הכל כולל הערות הביניים, כדאי שיהיה לכם מעניין.
"א' זה אלכוג'ל". שוקי אמר. כתבתי את זה. "תוסיף, שזה חומר כזה שמכיל אלכוהול וגם ג'ל אלוורה, והמטרה שלו היא לחטא את הידיים ולהשמיד חיידקים וקרבולות למיניהם". הוספתי, מילה במילה.
"אל תשכח – אמונה" צביקי צייץ. כמה שהוא צדק! אם לא האמונה שהכל מנוהל בדייקנות מלמעלה, איך היינו שורדים את התקופה הזאת בלי לצאת ממנה מבולבלים על הראש?
"אין לי מה לעשות" ריקי הוסיפה. "אבל כאן לא שמעו את זה בכלל. כי לא היה משעמם כאן רגע". אבל בבית של נפתלי הבן דוד ושל שלוימי נבנצאל שמעו ועוד איך, אז זה כן מתאים לתקופה.
"נעבור לב'?"
"בידוד!" נזכרתי מיד באשה היקרה של סבא טננהויז שהייתה בבידוד קרבולה. לא היה לה קל. "תסביר" שוקי אמר. "אנשים לא ידעו". הסברתי, כאילו שאתם לא יודעים: בידוד, זה להיות סגור בחדר בלי מגע עם אף אחד. גם מי שהיה ליד חולה קרבולה מאומת, היה צריך להכנס לבידוד. תוסיף גם בריאות, שכולנו מתפללים עליה". הוספתי בזריזות, ברור שהעיקר הבריאות!
"לא יישאר לי מקום לכל האותיות ולכל המושגים עם המגילות הארוכות האלה" נאנחתי. היד כבר התחילה לכאוב, אבל את זה לא נאה לי להגיד לשייקי. חסר לי שהוא יקח ממני את העט וימשיך את הנאומים בכתב החרטומים שלו.
שייקי לא נבהל מכלום. "מקסימום, תוסיף פרק נוסף אחרי הסיום. הקוראים יבינו את זה".
"יצא לי ספר מבולבל. ראית פעם ספר כזה?" עיקמתי את האף וניערתי את היד העייפה תוך כדי. "ראית פעם תקופה כזאת?" שייקי החזיר לי בשאלה. "הנכדים שלך והנינים יבינו שכתבת את היומן הזה כשהיית בתוך תקופה מבלבלת, וגם אתה וגם הספר התבלבלתם יחד איתה". נו, בסדר. עברנו לג'.
"גילגולי ראש!" ריקי נזכרה בהתעמלות שהתעמלנו באחת מימי הסגר הארוכים. הוספתי גם גילגולי צחוק ליתר בטחון, וגלגולי בצק שעשינו עם אמא. בקיצור, גלגולים.
"גראמען!" שייקי נזכר בחרוזים שחרזנו ובשירים שהלחנו ובזיופים שזייפנו באחד מלילות הקרבולה בעלי המצב רוח הקופצני במיוחד, שבהם נחה עלינו רוח הפיוט.
"ד' – דברי תורה!" שוקי הזכיר לכולנו כמה למדנו בחיידר חכמת החכמים.
"ה' – השם היה איתנו!" צביקי הוסיף. הוא גם שלח את הנגיף, ושלח את כולנו הביתה.
"התבוננות" אמא הוסיפה. "למדנו להתבונן על מה שיש לנו בחיים. וגם התמודדות – התמודדנו יפה מאד עם תקופה מעניינת ועל כך מגיע לכם, ילדים יקרים שלי, ציון לשבח". כתבתי את זה בקצרה: צל"ש. לא נורא שזה מתחיל בצ'.
"התגברות, בעיקר על היצר הרע" אבא הוסיף וחייך אלינו חיוך של נחת. העיניים שלו שהבריקו מנחת שלחו לנו צל"ש גם כן.
"ה' – הודיה!" אמא הוסיפה. "כמה למדנו להודות על כל הדברים היפים של החיים, שנראים לנו לכאורה כל כך פשוטים!"
"ו – ותרנות" אמא המשיכה. "הקרבולה לימדה אתכם לוותר לא פעם על הפרטיות שלכם, על הרצונות שלכם, לא כן?" ודאי שכן.
מה הלאה? שאלתי את אחיי היקרים.
מה עוד? שאל שוקי את הקירות הדוממים.
אבא ואמא הלכו כבר הלאה, לעיסוקיהם החשובים מאד. ואנחנו, שלישיית קשישי העתיד, הבנו שפשוט נתקענו.
מה עושים?
אמא, שחזרה ממרפסת הכביסה עם הר כבסים בידיים, הציעה שנדפוק אצל הדודה רוחמה ונשאל אותה. ודאי יהיו לה רעיונות מקסימים להמשך המילון ונרוויח מצווה על הדרך. נשמח אותה.
"בואו, היכנסו!" דודה רוחמה פתחה את הדלת אחרי הדפיקה השלישית. כמה טוב שעכשיו מותר כבר לבקר אותה! בתנאי שאין לנו חום, רחצנו ידיים באלכוג'ל ומסכה מכסה את פנינו!.
ישבנו ליד השולחן. סיפרנו לה על יומן הקרבולה שכתבתי ועל המילון שאנחנו חושבים שיתן מושגים יפים לקוראים.
"יש המון מושגים!" חייכה אלינו דודה רוחמה ובטח הצטערה שאנחנו לא נכדים שלה. מיד היא התחילה לשפוך. ועל מה שהיא שפכה ומה שאספתי וכתבתי, נספר לכם כבר בפרק הבא, הפרק האחרון ממש.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »