"תפוס לי!" מצאתי קרש ארוך ומכובד, מאחורי גדר האבנים. "תפסתי לפניך!" מישהו הגיח באותו רגע ממש מאחורי הגדר, ותפס בקצה השני של הקרש. זה היה אברימי. הוא משך את הקרש אליו, ואני משכתי אלי. ככה משכנו זה את זה כמו נדנדה והתווכחנו והזענו והאדמנו עד ששאולי הגיע מולנו וצחק. "אתם יכולים להמשיך לריב כאן עד ל"ג בעומר" הוא אמר. "שכחתם שהמדורה שלנו היא משותפת? מה משנה מי תפס את הקרש! קחו אותו ביחד ונלך…"
האמת? שאולי צדק. גם אברימי חשב כך כנראה כי שנינו התחלנו ללכת. אברימי ראשון ואני מאחוריו. אבל עדיין אברימי הרגיש את עצמו והשאיר את כל הכובד של הקרש עלי. "תחזיק חזק!" הזכרתי לו. "מי שמדבר" אברימי הסתובב אלי, הפנים שלו היו אדומות. השמש בישלה אותן והוא גם קצת כעס, לא יודע למה. "אתה שם לב שבצד שלך הקרש נמוך יותר, כן?". הוא אמר. הפנים שלו האדימו יותר. הסתכלתי, שמתי לב. זה בטח כי אברימי גבוה ממני. "תפסיק לחלום" הוא פקד עלי בקול, כאילו היה אבא שלי או משהו. הרמתי את הקרש גבוה יותר. הקוץ שדקר אותי הכאיב לי נורא. הקרש נשמט לי מהיד על הבוהן. "אייייי!" כאבבבב לי. אברימי עצר. גם צביקי וחיים ושאולי נעצרו לראות מה קרה לבוהן. "כואב לי" אמרתי לכולם, משפשף את בוהן ימין. "הכל בזכותך, אברימי. אם היית מחזיק את הקרש כמו שצריך ולא רץ איתו כאילו מישהו רודף אחריך…" אברימי לא ענה לי. הוא היה עסוק במשהו. הרים את הראש שלו גבוה, אל השמים. מסתכל על משהו ומתעלם ממני ומהכאבים שלי, לגמרי.
סובבתי את הפנים שלי אחורה. לא רוצה לדבר איתי? לא צריך. אבל אברימי לא שם לב בכלל לברוגז שניסיתי לעשות. העיניים שלו היו תלויות למעלה. גם העיניים של צביקי ושאולי. לא הבנתי מה הם מחפשים שם. הרמתי עיניים כמוהם, ושמתי לב גם אני.
דבר מוזר קרה. מישהו ניגב את השמים הכחולים ואת קרני השמש ותלה בשמים עננים. בבת אחת. השמיים כאילו דפדפו מתמונה של קיץ, לתמונה של חורף, בלי הכנה מוקדמת. פתאום הגיעו הטיפות.
טיפות קטנות ועליזות התחילו לרקוד עלינו, ועל הקרשים. עדיין היה חם. צביקי פרש את הידיים שלו למעלה, מנסה לתפוס עוד טיפה. "זה גשם מיוחד, אבא שלי אמר" נזכר חיים.
"מה כל כך מיוחד בו?" טיפות נטפו על הקרש לידי, מנקדות אותו בעיגולים גדולים ורטובים. הסתכלתי עליהן מקרוב, הן היו רגילות לגמרי, מה כבר יכול להיות מיוחד בטיפות רגילות של מים? אולי במקרוסקופ הן נראות מיוחדות?.
"זאת לא הצורה של הטיפות" הסביר חיים. "זו הסגולה. הגשם שבין פסח לחג השבועות, מסוגל לרפואה. ככה כתוב". אה, גם אבא שלי אמר לי פעם משהו בסגנון הזה, איך הספקתי לשכוח. אם הגשם הזה מסוגל לרפואה, טוב שהוא יורד בדיוק עכשיו על המכה שקיבלתי ברגל. הושטתי את הרגל קדימה, נותן לטיפות הגשם להרטיב את הבוהן שלי ולרפא אותה. הרגל נרטבה והכאב נבהל וברח.
עזבנו את הקרש הארוך והתיישבנו על גדר האבן, מנדנדים רגליים קדימה ואחורה ונושמים את ריח הגשם. חיים, הידען של החבורה, המשיך להרביץ בנו דעת.
"אייר, הוא גם ראשי תבות של משהו, בקשר לגשם הזה".
"אני ה' רופאך" אמרתי מיד, לפני שאברימי יתפוס לי. "ובריא מאד לשתות את הגשם הזה. חבל שאין לי כאן כוס לאסוף אותו…" המשכנו לנדנד רגליים. הטיפות התגברו.
"לרוץ הביתה לקחת?" שאולי הציע. הוא גר הכי קרוב לגדר האבן שעליה התיישבנו, הבית שלו רק בקומה הראשונה והוא יכול לקפוץ אליו בלי מעלית. "לא לעניין" אמרתי בכל זאת. "עד שתרוץ ועד שתחזור, הגשם יכול להפסק".
אברימי הציע לאסוף את הגשם בידיים ואחר כך לברך ולשתות ממנו. "כמו ששתו פעם פעם, לפני שהמציאו את הכוסות" אמר. תמיד הוא אוהב לדמיין איך היה פעם. נראה לי שהפעם הוא ממש לא צדק. נשמע לכם הגיוני לשתות בידיים?
"גם כן הצעה" אמרתי. "אחרי קובבות החול שזרקנו אחד על השני וכל הקרשים שסחבנו. כמה הסגולה הזאת תעבוד עם ידיים מלוכלכות. חוץ מזה, המים יברחו מהרווחים שבין האצבעות".
"כל מה שאני אגיד, אתה תגיד ההיפך" אמר אברימי והתרחק לקצה הגדר.
"אני חושב שאפשר לשתות ישר בפה" הוא הציע, "אולי זה אפילו עדיף". ככה נעמדו כולם על יד גדר האבנים והקרשים ועמדו בפיות פעורים, ממלאים את הפה שלהם בגשם.
פתחתי את הפה גם אני, מחכה לטיפות המופלאות שישקו אותי ישר מהשמיים.
הוצאתי לשון לכיוון אברימי, אם כבר, וחיכיתי לגשם שיבוא ויטפטף עליה.
ומה אומרת לייקי?
נהדר לפתוח את הפה ולחכות לטיפות המופלאות שיבואו וירפאו אותנו, כל אחד ברפואה שהוא צריך לה. צדק חיים שהזכיר את ראשי התיבות של אייר. בואו נבקש מבורא העולם, שעומד מעל כל הסגולות ואחראי עליהן, שיבואו הטיפות, ינקו וירפאו גם את הלשון שלנו בעצמה, שתדע תמיד מה לדבר ואיך, שלא תתבלבל.
אני ה' רופאך, חודש אייר. שנזכה לרפואת הגוף וגם הנשמה,
וככה, בריאים ושלמים וגם טובים יותר, נגיע לקבלת התורה.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »