כשנכנסתי לבית של סבא וסבתא, נפלט לי כזה "וואו" מהפה, מתלהב ונרגש. וכשידעתי שבבית הזה אני הולך להיות יום ולילה שלמים, עד שאמא תחזור מנופש האמהות, לא היה מאושר ממני.
הסתכלתי על קירות הבית, כאילו ראיתי אותם בפעם הראשונה, הרחתי את הריח. הייתי כמו ילד רעב שנכנס לקונדיטוריה מלאה בריחות מגרים. הייתי מלא בתאבון בריא,
רעב,
רעב,
רעב.
אתם ודאי מבינים שלא לאוכל הייתי רעב, והבית של סבא וסבתא לא דומה בכלל לקונדיטוריה.
זה הבית המעניין ביותר שראיתי בחיי! הוא מלא במדפים, מהרצפה ועד התקרה. אין קיר שאין עליו מדף, ואין מדף שאין עליו שורה ארוכה וצפופה של ספרים.
"בבית הזה יש יותר ספרים ממטרים רבועים" אומרת אמא תמיד וצוחקת בכל פעם שהיא באה לכאן. "מה את רוצה, שנשתעמם?" שואלת אותה סבתא ומציצה מעל משקפי הקריאה שלה. "ומה יעשו הנכדים בבית הזקן הזה, אם לא יהיה כאן חומר קריאה?" אני חושב שהיא התכוונה אלי, לא יודע אם יש עוד נכד מכל עשרות הנכדים שלה כן ירבו, שכל כך אוהב לבוא לכאן.
ובדיוק מהסיבה הזו, בחרתי להיות דווקא אצל סבא וסבתא.
"אז מה שלומך, צדיק?" שאל אותי סבא והגיש לי לימונדה בכוס זכוכית, מלאה בקוביות קרח.
"אני מחפש משהו לקרוא" אמרתי לו, ואפילו לא טעמתי מכוס השתיה.
"תספר לנו משהו מהחיידר?" שאלה סבתא וקרבה אלי את כוס הלימונדה.
"אולי אחר כך" אמרתי. "עכשיו אני רעב לקרוא משהו… ויש כאן כל כך הרבה חומר קריאה".
"הוא בטח עייף" אמר סבא. "קיץ, וחם, והוא לומד טוב. אתה יכול לקרוא, ר' לוזר, עד שנקרא לך לארוחת ערב".
קמתי מהכורסא החומה. העיניים שלי טיילו אל המדפים, סוקרים את הספרים אחד אחד. היו שם המון ספרי קודש, כמובן. נראה שהם קנו את כל ספרי הקודש של כל החנויות בארץ.
במסדרון היו גם ספרי חול. שורה של ספרים שרשום עליהם 'מחשבת ישראל', ועוד שורה, ופסילולוגיה יהודית או משהו כזה, ועוד שורה, ואטלסים עם מפות מכל העולם וגם מהירח, ספרי קריאה בכריכות קשות ובכריכות רכות, בכל הצבעים והגדלים.
"אין לי מה לקרוא!" הכרזתי, חשבתי שסיימתי לעבור על כל המדפים. סבתא צחקה וצחקה, עד שכוס הלימונדה צחקה יחד איתה, ומרוב צחוק היא רעדה לה ביד ושלחה כמה שפריצים אל הגמרא של סבא.
סבתא קמה מהכסא ובאה איתי אל החדר שהיה פעם חדר הילדים של אבא והאחים שלו. "על הכוננית הזו הניחו פעם הדודים שלך את כל האוצרות שלהם" אמרה סבתא בקול ורוד של נוסטלגיה. "היו כאן אצטרובלים בכל הגדלים, וכל מיני מקלות מעניינים שאספו. היו כאן, להבדיל, מחברות של חידושי תורה וכאן" סבתא הצביעה על המדף העליון בכוננית, "כאן הייתה קופסא מלאה בגולות, והם שמרו עליהם היטב שלא יגיעו לפה של הילדים הקטנים, חלילה".
"הילדים הקטנים" הסתובבתי אחורה. יש כאן ילדים קטנים? סבתא צחקה, הצחוק שלה נכנס בטעות לקנה במקום לוושט, כנראה, כי היא התחילה להשתעל ולהשתעל, עד שכל הפנים שלה נהיו אדומות.
"נו, אלי ודוד, הדודים שלך" אמרה סבתא כשנרגע לה השיעול. "כלומר אבא שלך, ודוד אלי. הם היו פעם קטנים, תינוקות אפילו… למרות שזה לא נראה".
הסתכלתי על הכוננית שהייתה של הילדים וכו', וסבתא אמרה: "הספרים האלה מיועדים לגיל שלך".
היו שם ספרים ישנים עם כריכה מפוררת שהודבקה מחדש בדבק כורכים, היו שם ספרי צדיקים מצוירים וצבעוניים והיו בשחור לבן או בחום צהוב, היו ספרי נ"ך, והיו, להבדיל, סיפורי חבורות וסיפורי דמיון וקומיקס (חדשים, שנקנו במיוחד לכבודנו, הנכדים).
הסתכלתי על כל האוצר הזה, ליטפתי את הכריכות. הוצאתי ספר אחד, דפדפתי, החזרתי.
הוצאתי עוד שניים, הצצתי בציורים וכמעט שקעתי בקריאה. כמעט, כי פתאום היה לי חבל על מליון הספרים שנשארו על המדפים, ואולי הם יפים הרבה יותר.
ככה הוצאתי ספרים והחזרתי, הוצאתי והחזרתי, ונזהרתי לא לבלגן שם את הסדר שנשמר כל כך הרבה שנים.
חושך ירד על החדר, שהיה פעם חדר ילדים. סבתא בדיוק נכנסה לראות מה שלומי, והדליקה את האור. "איך אפשר לקרוא ככה, בחושך" היא אמרה. והסתכלה עלי בעיניים תמהות.
"אני לא קורא!" הכרזתי בייאוש. "אין לי מה לקרוא!!!"
"באמת מייאש" אמרה סבתא והתאפקה שלא לצחוק. "מייאש לגמרי!" אמרתי, לא הבנתי מה מצחיק כאן בכלל.
"ואולי אעזור לך לבחור?" אמרה סבתא ולא חיכתה לתשובה שלי. היא שלפה מהמדף ספר ישן, בלי כריכה, עם דפים צהובים מימי מתושלח. לקחתי אותו מהידיים של סבתא, זה הספר שהיא בחרה לי! מכל הספרים שבעולם! הסתכלתי באכזבה בדפים הבלויים, אחר כך פתחתי את הספר, רק כדי לא להעליב את סבתא.
פתחתי, ולא הצלחתי לסגור.
נסחפתי אל תוך סיפור מרתק, שהתרחש בזמנים אחרים ובמקומות קסומים שלא הכרתי. כשהגיע הזמן לישון, וסבתא כבתה את האור, נפרדתי מהספר בצער.
וכשחזרתי הביתה, ידעתי שהדבר הנפלא הזה מחכה רק לי, בכל זמן שארצה לשוב לבית של סבא וסבתא.
ומה אומרת לייקי?
אי אפשר לבלוע את כל הספרייה בבת אחת, כשם שאי אפשר וגם לא כדאי, לאכול את כל סוגי המזון בבת אחת… "תפסת מרובה, לא תפסת" אומרים לנו חכמינו. לפעמים, כאשר המבחר שעומד מולנו גדול מדי, קשה לנו עוד יותר להחליט.
ואז, מה עושים? כדאי לבקש ממישהו מבחוץ, שיעזור לנו לבחור ואולי אפילו יעשה את זה בשבילנו.
ועוד משהו:
לפעמים דווקא הספר היתום, שדפיו צהובים ומפוררים ואפילו כריכה אין לו, לפעמים דווקא הוא, מפתיע אותנו מאד לטובה.
וההפתעה הזו יכולה לבוא ולהפתיע אותנו לא רק בספרים, אלא גם אצל ילדים ואנשים בחיים עצמם. לפעמים דווקא הילד השובב מתגלה במחשבה יפה ועמוקה, ולפעמים דווקא השקט והנחבא אל הכלים, הוא גאון מהלך ולא ידענו.
יש הפתעות בחיים.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »