את הג'יפ המפואר שיודע לנסוע לכל מקום, מצאתי כבר כמה ימים לפני פסח בקומת המחסנים. כנראה הסתכלתי עליו חזק מדי, כי שפרה השכנה שאלה אותי מיד: "אתה רוצה אותו? הוא מיותר לנו. שמוליק שלנו כבר גדול, ויודע ללכת בכוחות עצמו".
הג'יפ, אם לא הבנתם הוא שלישיית גלגלים שמתחברים לעגלת תינוק, בשביל התינוק הקצת יותר גדול שאין לו כוח ללכת למרחקים עצומים.
ובשבילי הוא יכול לשמש כמו ג'יפ נהדר.
היו לו שני ברקסים בצד ושרפרף קטן שהוא הגה מצוין.
הייתי מאושר. אמא קצת פחות, אחרי שהבטחתי לה שבחיים לא אסע עם בג'יפ הזה בתוך הבית היא נרגעה והרשתה לי לשמור עליו עד לפסח הבא ועד בכלל.
מיד אחרי שכלי הפסח הוחזרו לארון והשגרה הברוכה ירדה אל הבית שלנו, התחיל הג'יפ הזה לשמש אותי ברצינות.
גם אברימי רצה לנסוע בו, וצביקי ושאר החברים מהשכונה. אבל היה קשה לי לוותר, במיוחד כשמדובר במרחקים עצומים כמו המגרש שלנו, שבו אנחנו מתכננים את המדורה הגדולה מדי שנה. (מרחק של חמישה בניינים בערך, תודו שזה רחוק!).
"מצאתי אוצר" לחש לי אברימי באוזן. הסתקרנתי.
"אם תתן לי לנסוע בג'יפ שלך, אסע איתך עד למקום הזה".
נתתי לו. הייתה לי ברירה?
אברימי נסע ואני דידיתי אחריו. אברימי והג'יפ הובילו אותי לפארק השכונתי. מאחוריו היה פח אשפה גדול, ומאחוריו, בין שורה ארוכה של שיחים, צמחו גלגלים.
"גלגלים צומחים על עץ, ראית פעם כזה דבר?" גיחך אברימי.
"ברור שהם נפלו מתוך פח אשפה של מישהו" הרהרתי. מיששתי את הגלגלים, הם היו עשויים מקרטון או מעץ או משניהם ביחד.
"אפשר לעשות מהם שרשרת" אמר אברימי, שהראש היצירתי שלו עובד מהר.
"בשביל מה שרשרת? אנחנו לא בנות, וחג הסוכות עוד רחוק". אמרתי, סתם כי לא היה לי מה לומר.
"לא הבנת, זה שרשרת בשביל המדורה שלנו" אמר אברימי. אוה, עכשיו הוא דיבר לעניין!
התחלתי לאסוף את הגלגלים. היו שם המון. איך נעביר הכל עד למגרש שלנו? בשביל זה יש לנו ג'יפ!
תקעתי ערמה של גלגלים בברקס הימני, אברמי תקע עוד איזה עשרה בברקס השמאלי. היה קצת לא נוח לנסוע בג'יפ בצורה הזו. אבל לא הסכמתי לנדב לאברימי גם את הדרך חזור.
הגלגלים התנדנדו לי תוך כדי נסיעה וגם אני התנדנדתי, ובגלל שהג'יפ היה מורכב רק משלשה גלגלים, איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי אחורה.
קיבלתי חבטה טובה. הגב והראש והלחי השתפשפו לי כמו שצריך ונס שאברימי היה שם לעצור אותי, אחרת הייתי נופל ישר לתוך הכביש.
קמתי, התנערתי, התיישרתי ויישרתי את הגלגלים על שני הברקסים.
המשכתי לנסוע בזהירות לכיוון המגרש.
לקח לנו המון זמן להגיע לשם. אברימי אמר שיותר קל ללכת ברגל. אני חושב שהוא צדק, אבל מה, בשביל מה יש לי ג'יפ אם לא לנסוע איתו את המרחק העצום הזה?
לבסוף הגענו בשלום, הגלגלים והג'יפ וגם אני פחות או יותר.
הנחנו את הגלגלים בפינה הכי פינתית של המגרש. ובכל זאת צביקי ופנחס ושאולי ועוד כמה חברים, שמו לב לאוצר הזה ונזכרו במחבואים נוספים של אוצרות מקוריים אבל – "בתנאי שאתה נותן לי סיבוב על הג'יפ שלך". כך אמרו וביקשו לפי התור.
ואני הסכמתי. אלא מה.
היה שווה לגלות את כל האוצרות והיה גם מסקרן. הפעם נידבתי את הג'יפ לצביקי, שהסיע אותנו במורד הרחוב לכיוון הצרכנייה, שם מצא כמה מגשי פיצה ענקיים וריקים, שיכולים למלא לנו את המדורה בעוד המון נפח.
היינו קרובים ממש אל הצרכנייה, כשצביקי נפל בבום גדול אחורנית. נס שאברימי ושאולי ופנחס ואני היינו מאחוריו במעגל, אחרת היה נופל היישר לתוך המשלוחן של הפיצה שישב על האופנוע שלו והפעיל כבר את האגזוז.
צביקי יצא עם שריטות קלות בלבד.
בדרך חזור נסע שאולי על הג'יפ, ובגלל שזו הייתה דרך עלייה סחבנו אנחנו את הארגזים, ועזרנו גם לשאולי לדחוף את עצמו ואת הג'יפ קדימה.
היינו קרובים קרובים אל המגרש. הארגזים רצו כבר לנחות אל תוך המחבוא הסודי שלנו.
ואז נפל שאולי בבום גדול וארוך, והפעם קדימה.
הוא קיבל רק פנס צבעוני במצח.
היינו מקושטים כולנו, כמו שצריך.
"לא מוצא חן בעיני הג'יפ הזה שלך" אמרה לי אמא כשחזרתי הביתה לארוחת הערב.
אבל לא הייתי מסוגל להפרד ממנו.
"ממחר אסע איתו רק – רק על הדשא מאחורי הבניין" הבטחתי לאמא. אמא הסתכלה עלי במבט ששואל אם אפשר באמת לסמוך עלי. והסכימה לנסיון של עוד יום אחד.
המדורה שלנו הייתה בסוף מדורה הכי יפה והכי חגיגית מכל המדורות בשכונה. הדחליל שהעמדנו באמצע היה כל כך דומה להמן הרשע!
הגלגלים החומים השתלבו נהדר סביב ארגזי הפיצה, והכל ביחד היה ממש יצירה מושלמת, שתהפוך לאש גדולה וענקית לכבוד רבי שמעון בר יוחאי.
"האיש הזה, לא חבל לשרוף אותו?" שאלתי את אברימי בחצי חיוך. "הוא נראה ממש אמיתי!"
"זה היצר הרע שלנו" אמר אברימי בחיוך גדול וזרק בעיטה לכיוון של הדחליל – המן. "אנחנו שורפים את היצר הרע!"
"אה…" אמרתי. "ואני חשבתי שזה המן".
אברימי הסתכל עלי. "זה יכול להיות גם וגם" הוא אמר.
אחר כך, רגע לפני שהמדורה כבר דלקה ואני התיישבתי לנוח קצת על הג'יפ שלי, והרגשתי את המבט של אמא מרחוק, מנסה להזכיר לי שכאן לא רחבת הדשא,
ידעתי מה אני הולך לעשות.
זה היה ממש ברגע האחרון לפני שהכל כבר הפך לאש. גם האיש שלמעלה, שהזכיר לגמרי את המן הרשע.
זרקתי אותו אל תוך האש, את הג'יפ.
"הכל בסדר איתך?" שאל אברימי. "למה זרקת אותו?"
לא עניתי לו. רק הסתכלתי בלשונות האש ששרפו לאט לאט את הגלגלים שכל כך אהבתי, אבל הם לא תמיד אהבו אותי,
וידעתי שיחד איתם נשרפים עוד כמה דברים.
ומה אומרת לייקי?
לפעמים אנחנו נדבקים למשהו – או שהמשהו נדבק אלינו,
וגורם לנו לעשות כל מיני דברים שלא תמיד גורמים לרבונו של עולם נחת. בטח לא לאבא ולאמא.
לפעמים זה ג'יפ בעל שלשה גלגלים שמפיל אותנו שוב ושוב, ובכל זאת אנחנו מתעקשים לעלות עליו ולנסוע איתו. לעתים זה ילד שאבא לחש לנו פעם באוזן, שעדיף שלא נתחבר אליו מכל מיני סיבות, ובכל זאת החבר הזה – ודווקא הוא, מושך אותנו כמו מגנט.
לכל אחד מאיתנו הג'יפ שלו, שרק נדמה לו שהוא מסיע אותו קדימה. והוא בעצם מפיל אותו שוב ושוב.
כמו לוזר, גם אנחנו נדע ברגע אחד חכם – לזרוק את הג'יפ שלנו אל תוך המדורה.