שמחה אמתית וחתונה של כאילו
'וראה בנים לבניך' הטלפון שר שיר מיוחד לסבתא.
רצנו כולנו למקור המנגינה. שוקי טען שהוא הבכור לכן צריך להרים ראשון. אני טענתי שהוא ענה בפעם הקודמת ועכשיו תורי. צביקי וריקי סתם הושיטו את היד ושתי הידיים נתקעו בדרך לטלפון, מכים קלות – בטעות כמובן – זה את זה. סיבה נפלאה לבכי!
אמא אמרה בצחוק מבודח: 'טוב שמצאתם על מה לריב, אבל סבתא עלולה להתיאש בינתיים', והרימה היא בעצמה את שפופרת הטלפון, מכוונת אותו על מצב רמקול.
בבת אחת שמעה סבתא את כל הרעש שהלך ורקד וקפץ לנו בבית, וגם קצת בכה ורב.
בבת אחת שמענו אנחנו את קולה השמח, הקופץ והרוקד של סבתא.
"מה שלומכם, צדיקים שלי?" הקול של סבתא היה שמח, אמא הגבירה את עוצמת הקול, שכולנו נוכל לשמוע את הבשורה הטובה. ככה היא תהיה בגדר 'איש טוב מבשר טוב'.
ככה השתתק לו בינתיים הבכי של ריקי וצביקי, ברוך ה'.
"שומעים?" סבתא התחילה. "תוכלו לבוא לחתונה של מירי! בלי שום הגבלה!"
הקול של מירי התערב אל תוך השיחה, גם הוא קפץ ורקד וכו'.
"אוי ואבוי אם מישהו מכם יעז להשאר בבית!" כאילו שהיא צריכה לשכנע אותנו.
התחלנו לשיר ולרקוד סביב אמא והטלפון. כאילו הייתה אמא הכלה והטלפון – זר פרחים.
שוקי שר: שמח תשמח רעים האהובים,
אני שרתי: עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים, צביקי שר 'ליהודים הייתה אורה אפילו שפורים היה רחוק מאתנו כמו סין מארץ ישראל.
וריקי שרה בלי שום קשר: נקטוף פרחים ושושנים, נקטוף פרחים ושושנים, נקטוף פרחים ושושנים, כאילו נתקע לה הדיסק.
"נראה שכולכם שתיתם יין… השתכרתם לגמרי" סבתא ומירי צחקו שם מבעד לטלפון ולא ממש הצלחנו לשמוע מה עוד הן ניסו לומר שם.
"נכון, אנחנו באמת שיכורים" צביקי נהנה מהרעיון. לקח בקבוק סודה ריק והתחיל לשתות אותו בכאילו. אחר כך התנדנד כמו שיכור שאיבד את שיווי המשקל שלו. "כמו דוד איציק בסעודת פורים אצלך, אמא" כך אמרה אמא לאמא שלה – וסבתא שלנו.
"הם לא מעכלים את השמחה הזאת, לא יודעים איך להגיב" היא הסבירה לשקט של הטלפון.
"נו, העיקר שאתם שמחים" סבתא היתה סלחנית. "תתחילו להתאמן בריקודים אמתיים, של שמחה אמתית, לא של שיכורים".
בשלב הזה כבר לא שמענו את סבתא, כי הבטריה של הטלפון סיימה את חייה. אמא הניחה את הטלפון על כנו, שישאב משם כוחות חדשים של חיים, והפעילה את הטייפ עם שירי חתונה שמחים.
צביקי הניח את בקבוק הסודה על הראש. שוקי ואני השקענו את כל הכוחות של הרגליים בריקוד ושל הידיים בנפנופים, צירהלה מחאה כפיים ובגלל שאין בעולם הזה שמחה בלי צער, חיימקה פרץ בבכי.
"הרעש הזה מדי קשה בשבילו" אמא הרימה אותו ונישקה לו את המצח. היא נגשה אל הטייפ והנמיכה מאד את הווליום. "גם לי הרעש הזה קשה מדי" אמא אמרה לנו. האמת?
הבנתי אותה.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »