חיוכים תחת המסכה
"זו הייתה חתונה שמחה, באמת!" סיכמתי כשהסתיימה חתונת הכאילו, וכולנו שכבנו במיטות גמורים מעייפות. "הייתה סעודה יפה (השניצלים של אמא, האמינו לי שהם טעימים יותר מכל הקייטרינגים בעולם. הם גם בריאים וטריים יותר),
היו ריקודים יפים, (כדי שהמעגל באמת יהיה ענק, אבא ואמא הצטרפו אלינו בסיום. אבא רקד עם החתן ואחיו הנרגשים, ואמא עם הכלה ואחיותיה. היה יפה! הפסדתם שלא באתם!).
אפילו אנשי הפלסטיק הצטרפו לריקודים בסוף (אנחנו הרקדנו אותם, כלומר העפנו. נס שהם לא נפלו על הראש של מישהו. שוקי טען שאלו לא ריקודים אלא נפילות ונפילות זה בכלל לא דבר שמח. אבל אני לא שמעתי). אפילו צלם היה לנו, ופרחים. וחופה במרפסת. הכל היה מושלם… רק דבר אחד שכחנו".
"ידעתי שיגיע 'אבל'". שוקי אמר. "ככה זה, אתה לעולם לא תהיה מרוצה עד הסוף". שוקי הזה! רציתי להעיף לו משהו לפרצוף אבל עוד לא החלטתי מה. אז לא התייחסתי בינתיים.
"שכחנו שאנחנו משפחה גרעינית".
"אנחנו לא עשויים מגרעינים!" צירהלה יצאה בהפגנה. "נכון" הסברתי לה. "משפחה גרעינית זה אומר, שאנחנו גרים באותו בית ונמצאים יחד בכל תקופת הקורונה. ואל תשאלי עכשיו מה הקשר לגרעין כי לא אדע לענות לך.
בכולופן, בגלל שאנחנו משפחה גרעינית, מותר לנו לרקוד ולהשתולל ולשמוח ביחד בביתנו בלי שום כללי זהירות. לכן חתונת הכאילו שחגגנו היום, הייתה כל כך שמחה. עכשיו הבנתם למה אני לא ככ מאושר עכשיו?".
נראה שהם הבינו, וגם הפרצופים שלהם כבר לא היו ממש מאושרים.
"סבא וסבתא ודודה מירי, הן לא המשפחה הגרעינית שלנו" צביקי אמר בעצב. "אבל הם כן משפחה אמתית!" צירהלה שפשפה עינים עייפות. מעייף כנראה להיות שושבינה.
"הם לא גרעינית ודי" צביקי התעצבן. "וזה אומר ש… שאנחנו לא יכולים… מה אנחנו לא יכולים בעצם?" הבחור התבלבל.
"לא יכולים לתת יד זה לזה, צריכים לשמור על מרחק שני מטר, עטיית מסכה שמכסה את הפה והאף וחיטוי ידיים באלכוג'ל" אמא שבדיוק סיימה לדבר עם סבתא, אמרה.
"אי… זה בכלל לא שווה!" ריקי וצירהלה הכריזו בבת אחת.
"איך אפשר לרקוד בלי לתת יד זה לזה? איך מירי תראה אותנו ולא תנשק? יוהו, זה יהיה מוזר".
"והמסכות" אמרתי אני במנגינה של ילדה קטנה ובכיינית. "ראיתם פעם חתונה שכולם מסתירים את הפנים שלהם במסכה? לא ידעו מי בוכה, מי צוחק, מי עושה פרצוף למי. מי מוציא לשון, מי מדבר לעצמו".
כולם חייכו חיוך מעורבב כזה, של צחוק ובכי
ובלבול גדול.
"גם כאן כמו תמיד וכמו בכל התקופה האחרונה, יש לנו בחירה" אמא אמרה והחיוך על פניה היה אמתי. חיוך של עבודת מידות. חיוך של אנשים שבוחרים לחייך.
"יש לנו בחירה אם להרגיש טוב או להרגיש בכי רע".
"איך אפשר להרגיש טוב מתחת למסכה?" שאלתי. ידעתי שאפשר, אבל רציתי שאמא תסביר. אני אוהב את ההסברים של אמא.
"קודם כל, למסכה יש חורים קטנטנים והאויר עובר מצוין דרכו. חוצמזה, תמיד אפשר לחייך. החיוך, גם אם הוא מתחת למסכה, תמיד גורם לשיפור ההרגשה שלנו. אחרי הפעולות נמשכות הלבבות. חיוך תמיד תמיד מרים מצב רוח. בדוק ומנוסה".
"אבל מירי הכלה לא תראה את החיוכים שלנו, מה הם שוים!" צירהלה אמרה בלי שום חיוך.
"אפשר לראות חיוכים גם כשלא רואים את הפה" אמא הפתיעה אותנו. היא סיפרה לנו שבזמן חיוך, גם העיניים מחייכות. אפילו יותר מהשפתיים.
היא כנראה ראתה על העיניים שלנו שאנחנו לא מספיק מאמינים. אז היא הציעה להביא מסכות ולהוכיח לכולנו.
אמא הביאה את קופסת המסכות החד פעמיות שקנינו לאחרונה. קוראים להן מסכות כירורגיות והן ירוקות ומזכירות תחפושת של מנתח.
כולנו התחפשנו לצוות שמנתחים וחיכינו.
"אני סופרת עד שלוש. כל אחד מכם בוחר אם לחייך או לעשות פרצוף עצוב, לא לגלות לי. אני מנסה לנחש לפי העיניים.
אחת שתיים שלוש ו – שייקי מחייך! אמא צדקה! הורדתי את המסכה. היה שם חיוך, רחב ומצחיק. אלא מה.
צירהלה גם!
שוקי גם!
ריקי מחייכת!
רק צביקי עושה לו דווקא פרצוף עצוב, כדי להוכיח שזה אמתי! אמא אמרה. צביקי הוריד את המסכה. הפרצוף שלו נראה כמו מלפפון חמוץ סחוט ומשום מה הצחיק את כולנו נורא.
"ה' אוהב אותנו!" אבא אמר, כשעלה הביתה מהתפילה. בבית הכנסת! מתי ידענו להעריך את המתנה הזאת, שאבא יוצא לבית כנסת לשלש תפילות ביום?
בקרוב נוכל גם אנחנו. בינתיים רק אבות ונערים מעל בר מצווה.
"ה' אוהב אותנו!" בלי להסביר למה אבא נתן יד לי ולצביקי, (עד עכשיו רק עמדנו והסתכלו עליו כמו גלמים) הוא יצא בריקוד קטן עם נרתיק התפילין תחת בית שחיו. "אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלינו ומה יפה ירושתינו".
"קרה משהו מיוחד?" אמא הרימה עיניים מלאות בדמעות של בצל מהסירים במטבח. היא בטח התפללה שם, על כולנו, אפילו שהדמעות הן רק מהבצל. משהו טעים התבשל שם, כמו תמיד ואמא טרחה שהוא יצא ככה.
"תמיד אנחנו יודעים שאנחנו ילדים של השם והוא אוהב אותנו מאד מאד".
"יודעים" אבא עצר לרגע כדי להניח את נרתיק התפילין על השולחן. "יודעים אבל לפעמים יש הסתר פנים ולפעמים יש גילוי של השגחה פרטית אמתית. אנחנו כאילו שומעים בת קול מהשמים שאומרת, אתם ילדים שלי. ילדים יהודיים שאני אוהב יותר מכל הילדים בעולם".
"על מה אתה מדבר? קרה משהו מיוחד הפעם?" אמא כיסתה את הסיר.
אבא לקח את העיתון היומי מהשולחן, פתח אותו, קרא רגע מתוכו בשקט ואחר כך סיפר לכולנו.
"אף אחד לא מבין איך זה קורה. שהקרבולה הולכת ונעלמת רק מארץ ישראל.
היו כאלה שחשבו שהקרבולה נבהלה מהשמש החמה. אבל במצרים, מדינה שכנה, יש 700 – 800 נדבקים חדשים ליום. (בתקופה ההיא זה היה נחשב הרבה, היום המצב כאן אצלנו הוא הרבה יותר גרוע, השם ירחם. אבל בל נקדים את המאוחר, הסיפור הזה מתרחש בין הגל הראשון לשני, אי אז).
« לפרק הקודם | לפרק הבא »