בין גל לגל
בכל אופן, הגיעה בקו הטלפוני של החיידר שלכם, הודעה משמחת".
אבא שתק לרגע. כולם התאספו סביבו, כולל הזבוב הגדול שרקד בסיבובים על התקרה.
היה כזה מתח באויר. מתח מתוק, כי ידענו שאנחנו עומדים לשמוע בשורות טובות.
"אתם עומדים לחזור לחיידר" אמא אמר. "וזה הולך לקרות, ממש ממש בקרוב".
צרחנו כזה 'יש'! וקפצנו לכזה גובה, שפתאום התחלתי לצחוק.
"לא להאמין. אף פעם לא ידעתי שאנחנו אוהבים את החיידר עד כדי כך… תמיד זה לא היה ככה".
"אנחנו צריכים להתכונן לשגרה חדשה" אבא אמר, "כי הקרבולה, לצערנו עדיין לא נעלמה לגמרי. אנחנו חייבים לשמור שלא יהיה גל שני".
"גלים יש רק בים" צירהלה קבעה והלכה לחפש את גלגל הים שלה. ידעתי שהיא תגיד את זה, יוהו!
"נכון" אמא הסבירה לה. "אבל לפעמים יש גלים גם בחיים. אם חס וחלילה נמצאים עדיין חולי קרבולה מעטים, והם ימשיכו להדביק המון אנשים, עלולים יהודים להגיע למצב מסוכן חלילה.
לכן, גם כשתחזרו ללימודים נצטרך להמשיך לשמור".
"מה זה אומר לשמור?" שאלנו כולנו.
"לשמור זה אומר, לצאת כל בוקר עם מסכה שמכסה את הפה ואת האף, ולהמשיך להיות איתה כל היום". אבא אמר.
אוף. חשבתי לי בשקט. אוף. חשבתי בלחש. אוף, צעקתי בקול גבוה בתוך הראש. צרחתי כמעט.
"לשמור זה אומר, אלכוג'ל אישי לכל ילד". אבא המשיך.
אוף, אוף. המשכתי לחשוב. כולם שתקו כמוני. גם הם התעצבנו כמוני?
"לשמור זה אומר, אישור עם חתימה של אבא או אמא מדי בוקר, שמדדנו לכם את החום והוא לא גבוה, שאין שיעול או אפצ'י ושלא הייתם ליד חולה קרבולה בשבועיים האחרונים. אתם תתחילו לימודים בהדרגה. תגיעו רק בתשע וחצי ותסיימו באחת בהתחלה".
"אני לא יודע אם שווה לי לחזור ללימודים ככה" אמרתי בטיפשות. אבא הסתכל עלי ולא הבין. רק לפני רגע רקדתי ושרתי וצעקי 'יש'. התביישתי מאד. אבל מה לעשות שככה הרגשתי?
"אני לא יודע אם אני רוצה לחזור" אמרתי והסתכלתי על ארבע הקירות של הבית. הבית הקטן והחמוד שלנו. היינו בו חודשיים וחצי. היה צפוף ובלגן ולא היה רגע של שקט. ולא היה סדר. היינו המון עם פיג'מות וחסכנו לאמא לכבס לנו גרביים.
האחיות עצבנו אותי המון אבל לפעמים הן היו מתוקות. אבא ואמא היו איתנו תמיד. מהבוקר עד הלילה לא ברחו לשום מקום ואנחנו לא ברחנו להם.
זה היה כזה כיף!
"העולם צריך את התורה שלכם, כדי להתקיים" אמא אמרה, "אבל אני מבינה לגמרי אם יהיה כאן למישהו קשה לחזור. גם לי יהיה קשה. אתגעגע אליכם" אמא הפתיעה אותנו.
"מה תעשי כשנתחתן?" צביקי שאל. הפרצוף שלו המודאג גרם לי לחייך. איזה נס הבית הזה. רגע אחד הוא לא משאיר אותנו עצובים.
אמא צבטה לצביקי את הלחיים כאילו היה תינוק.
"אתה מתוק" היא נישקה אותו. "ואני בטוחה שיהיה לי קשה כשתתחתן, אבל גם אשמח מאד בע"ה".
"אל תדאגי" צביקי הבטיח לה. "אני אבוא לבקר בשבת, כדי להגיד לך שלום".
"מעניין מי תהיה האשה שלך" ריקי חשבה פתאום בקול.
"לא יודעים" צביקי קימט את המצח. חשב. "אפשר לשחק בינתיים באבא – אמא" ריקי הציעה לו. המתוקים נסחפו לעולם אחר, עולם שאין בו דאגות של עבר, הווה או עתיד. עולם שכל משאלות הלב מתגשמות בו. עולם המשחקים.
אולי אצטרף אליהם גם אני?
« לפרק הקודם | לפרק הבא »