מסכות חייכניות וחסכניות
"טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון!" שוב צלצל הטלפון שלא קשור לקווים ולצינתוקים. לפי המנגינה זיהינו שזו דודה טובה.
"שמעת שהבנים מתחילים לימודים מחר?" אמא אמרה לאחותה במקום שלום. כמה טוב שהטלפון היה על מצב רמקול.
"שמעתי ושמחתי" אמרה הדודה. מה, היא לא מצטערת שהילדים שלה הולכים להפרד ממנה לחצי יום? היא לא תתגעגע למוטי וישראל אהרון המתוקים שלה?
"צריך לשמח את מירי" דודה טובה אמרה וכולנו הקשבנו. "אחרי הכל, כל כלה רוצה חתונה שמחה, זה אירוע של פעם בחיים!"
"זו תהיה חתונה שמחה מאד, כולנו נבוא הרי" אמרנו במקהלה לרמקול של הטלפון. "אפילו עשינו חזרות. היה כיף חיים!" צירהלה הכריזה.
דודה טובה צחקה מהרעיון שכולנו שותפים לשיחה. אמא אמרה לה שבתקופת הקרבולה היא התרגלה להיות שותפה עם הילדים שלה כמעט בהכל. ככה זה כשנמצאים על אותה בלטה כל כך הרבה זמן.
"בכול אופן, בחתונה של מירי נצטרך להסתתר מאחורי מסכות, וזה לא יהיה כל כך נעים למירי".
"רואים את החיוכים גם דרך העיניים" צביקי צייץ.
"יוהו, תמר יש לך ילדים חכמים הרבה מעבר לנורמה" התלהבה דודה טובה. לא אמרנו לה שהחכמה הזו היא לא של צביקי, הוא בסך הכל אומר את מה ששמע לפני רגע או יותר מאמא.
"מה דעתכם לקשט את המסכה?" זרקה דודה טובה.
זה היה רעיון טוב. רעיון שהבריח מאיתנו את המחשבות המבולבלות על הלימודים המוזרים שמתחילים מחר, ולמי יש כוח ללכת לישון מוקדם כדי לקום מוקדם ולרוץ כמו שרצנו תמיד. ועוד למדוד כולנו חום כדי שההורים יוכלו לחתום שאנחנו בריאים ברוך השם, ולא לשכוח מסכה ואלכוג'ל ובקבוק אישי של מים כי אסור לשתות מהמים של החיידר, ולשמור שלא להתקהל ולזכור כל הזמן שהקרבולה עדיין לא נעלמה לגמרי לצערנו וחס וחלילה עלול להיות גל שני. ולהצליח ללמוד ולהקשיב לשיעורים בלי לראות את הפה של המלמד… כל כך הרבה הוראות והגבלות למה שהעיתון קורה 'שגרת קורונה'.
אז איפה הייתי? בשיחה של דודה טובה עם אמא ואיתנו, לגבי ההכנות לחתונה הגדולה, כלומר הקטנה.
"נעלה גם את דודה אסתר לשיחת ועידה, ונשמע מה היא אומרת?" דודה טובה הציעה. אמרנו כולנו שאין בעיה. אנחנו מוכנים לדבר עם כל הבני דודים ולהחליט ביחד איך לשמח את עצמנו ואת החתן והכלה ביומם הגדול.
"שלום תמר, שלום טובה" דודה אסתר שמחה איתנו בתוך רעש הילדים שלה.
"מה דעתכם לקשט את המסכות לחתונה?" הציע נפתולי של אסתר בלי שום הקדמות. "זה רעיון יפה, נפתלי" דודה טובה אמרה לו בלי לגלות לו שאותו רעיון בדיוק עלה בדעתה רק לפני חצי דקה.
"אפשר להדפיס את ההזמנה לחתונה על בד של מסכה" שוקי הציע.
"אפשר שכל אחד יצלם את החיוך של עצמו וידפיס אותו על המסכה שלו, ככה נראה כאילו אין שום מסכה שמסתירה לנו את הפנים". הצעתי אני.
"יו זה רעיון מעולה!" צביקה הגדול של דודה אסתר התלהב. "זה יחסוך מאיתנו לחייך כל הזמן. המסכה תחייך במקומנו!"
"אם כבר לחסוך בכוחות" חייכה אמא שלנו. "אפשר להדפיס איחולי 'מזל טוב', 'שתהיו תמיד מאושרים' 'שיהיה לכם בית שמח' ועוד כל מיני איחולים יפים שמירי הכלה תראה כל הזמן מול העיניים. נשמח אותה כל הזמן והפה שלנו ינוח בינתיים. המסכה תעבוד במקומנו".
חחח
היו קולות צחוק וחיוכים בבלגן גדול. זיהיתי שם קולות של בני דודים ובנות דודות שכמעט שכחתי מקיומם. הרעש הלך והתגבר. כולם ניסו לדבר עם כולם. זה היה סלט צבעוני ומצחיק של קולות.
"אני הולכת להעלות גם את מירי הכלה היקרה לשיחת הועידה" אמא אמרה בקול. אולי איחותיה שמעבר לקו שמעו אותה. אולי לא. מספיק שאנחנו שמענו.
אמא חייגה לסבתא. מירי בכבודה ובעצמה ענתה לטלפון.
"מירי, נכון אמרת שאת מתגעגעת לנכדים ואפילו לבלגן שהם עושים?"
"כל מילה" הקול של מירי היה מלא געגועים.
"ביקשת? קיבלת, ושככה יתקבלו כל תפילותייך ובקשותייך לרצון אמן" ואמא הקישה מה שהקישה, ומירי נכנסה בבת אחת לשיחת ועידה שבה כולם ניסו לדבר עם כולם בבת אחת ובלי להתייאש.
"שלום" היא אמרה. "שלום לכולם" היא ניסתה שוב. "חברה, הכלה הגיעה! תהיו רגע בשקט!" צעקנו, שוקי וצביקי וריקי ואני בבת אחת. סוף סוף השתרר שקט לרגע קטן. ברגע הזה מירי הצליחה להשחיל כמה מילים בודדות: 'שלום, התגעגעתי. אתם באמת יודעים לעשות בלאגן!" וכבר התערבל שוב המיקסר של הקולות הנרגשים והמתכננים של כל בני הדודים (הדודות התייאשו). למרות שלא הבנו מי אומר מה, ולא שמענו שום מילה ברורה, חייכנו כולנו לעצמנו. נזכרנו שיש לנו משפחה מורחבת, עוד יבואו ימים וניפגש שוב כולנו. הלוואי רק בשמחות.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »