גם בבוקר קשה ועמוס, גילינו ששמחה נותנת כוח.
ריקי וצביקי קמו ראשונים והתלבשו ראשונים. כנראה אין להם עדיין את היצר הרע שגורם לי ולשוקי לרצות להמשיך לישון בבוקר… השינה של הבוקר כל כך מתוקה! כאילו מישהו הדביק לי את הראש לכרית בדבק עשוי מסוכר.
"ישנתם מספיק!" צביקי צחק כשהניח לי על הראש את השעון המעורר החי שקוראים לו חיימקה.
חיימקה התחיל לתלוש לי את הפאות.
"איי!" שאגתי. "למה קמת לפנות בוקר??? תן לנוח"
חיימקה רק צחק וטייל הלאה לתלוש את הפאות של שוקי. "שלא תעז" שוקי תפס לו לחיימקה את הידיים והסתכל עליו כמו אריה שהעירו אותו מהשינה. "אף שעון מעורר לא מתנהג ככה!" צעק כמו האריה הנ"ל. חיימקה התחיל לבכות בהיסטריה. מסכן. הוא לא רגיל שהאחים האוהבים והמעריצים שלו צועקים עליו ככה.
שוקי רצה לחזור לישון, אבל אמא כבר התעוררה מהבכי של חיימקה והזכירה לכולנו שהחופש הגדול נגמר.
"להתלבש בזריזות. יש לכם בגדים מסודרים בסלון. מי שלבוש ראשון יקבל את השוקו שלו ראשון" אמא לא צריכה לשכנע אותנו בפרסים נוספים. השעה שמונה וחצי. בזמנים של חופש זה נשמע כמעט כמו לפנות בוקר. אבל עכשיו זה מאוחר ממש. "נס שהיום מתחילים בתשע וחצי" אמא נזכרה שהלחץ לא עד כדי כך גדול. אחרי הכל אנחנו צריכים לנחות מהחופש הארוך והמסוגר הזה וזה לא פשוט לאף אחד.
אחר כך חיפשנו כולנו את הגרביים של כולנו. כי לגרביים יש אופי כזה, ללכת לטייל לכל מקום וכשצריך אותם הם מתחבאים. כשמצאנו את הגרביים סוף סוף, גילינו שהנעליים נעלמו.
"מה הפלא" אמא לחשה לעצמה. "חודשיים וחצי כולם כאן יחפים… מקסימום נכנסים לקרוקס. לא ממש בודקים אם הם מתאימים. מקווה שהנעליים לא ילחצו לכם, לרגליים שהתרגלו לחופש ואולי אפילו גדלו בכל החופש הארוך הזה". ערכנו מבצע חיפוש. נשכבנו על הרצפה ונכנסנו מתחת לכל מיני מיטות ופינות בכל חדרי הבית. "זה מצוין ממש" אמא אמרה והסתכלתי עליה, לא מבין מה בכל הלחץ המבולגן הזה כל כך מצוין. "פעילות גופנית בבוקר, לפני הלימודים. אין דבר טוב מזה". לאט לאט נקבצו ובאו כולם: הסנדלים הירוקים והכחולים, השחורים והורודים, כולם עמדו בערמה אחת במרכז הסלון והזכירו קצת מדורת לג בעומר, רק הצמר גפן היה חסר. צביקי התחיל לשיר בר יוחאי נמשחת אשריך תוך כדי הכנסת רגל ימין לסנדל של שוקי ורגל שמאל לסנדל שלי. שוקי עצמו חיפש כמובן את סנדל שמאל שלו. ריקי וצירהלה חיפשו בכלל את הרגליים שלהן שהסתבכו בגרביונים. צחקתי לעצמי. מה יקרה אם תתבלבלנה להן הרגליים? ריקי תלך ברגליה של צירהלה או להיפך? זו הייתה מחשבה לא הגיונית שהמוח העייף שלח לי, חיימקה העיף פיג'מות מכל מקום לכם מקום ונהנה מכל רגע.
עד שכל הנעליים באו אל מקומם בשלום השעה כבר הייתה 9.
שהחיינו, אמא ניגבה את הזיעה שנטפה לה מהמצח. "כולם בנעליים. עכשיו שיער, ובקבוק קטן של מים ואלכוג'ל – איזה נס שהכנתי אתמול, באלף בלילה שורה של בקבוקים". על השיש הבשרי עמדה בשורה תערוכה של בקבוקים.
השעה הייתה כבר תשע ועשרה כשגילינו שיש לחם, אבל אין בייגלך או עוגיות או דג דגים, משהו שברכתו מזונות או העץ כדי לנשנש עד להפסקת עשר.
אז שוקי רץ לסופר וכולנו הסתדרנו בינתיים, מגדילים את הבלגן בבית בינתיים. לא נספיק לסדר את המיטות היום. גם ככה אנחנו עלולים לאחר. ועוד ביום הראשון ללימודים אחרי חופש הכי ארוך שהיה לנו אי פעם. אילו בושות!
עד שהגענו למפתן הדלת והסתדרנו עם המסכות והכל, אבא כבר חזר מהתפילה והסתכל על אמא החיוורת והמתנשפת.
"שתית משהו כשקמת מהשינה?" הוא שאל את אמא ואמא נזכרה שבעצם לא הספיקה. היא קמה אל הקומקום להכין לה קפה וסיפרה כמה לא פשוט וכמה מלחיץ הוא הבוקר הזה, אחרי שהתרגלנו שהכל מתנהל בנחת. אמא ואבא דיברו ביניהם. אנחנו לא היינו שייכים לשיחה הזאת. ומיהרנו מאד.
"אתם מוכנים, לא? שכחנו משהו מכל ההוראות?" אמא שאלה וסידרה לנו טוב יותר את החולצות בתוך המכנסיים.
"הצהרת בריאות, הכנת להם?" אבא שאל.
אמא דפקה לעצמה על המצח ואמרה: "אוי, הצהרת בריאות שכחתי! איפה מד החום???"
אבא הוריד את המד חום מארון התרופות ושוקי הביא בזריזות דפים צבעוניים קטנים ועט.
שוקי מדד. החום שלו היה 36.7. תקין!
מדדתי אני, 36.3 מצוין!
צביקי מדד, 35.9, מקסים!
ריקי מדדה, 36.1. מעולה!
ואבא התחיל לכתוב לנו הצהרות בריאות.
למלמד היקר. בני יהושע מדד חום והוא בריא כשור לעבודת הבורא!
אחר כך הוא המשיך וכתב לרבה'ס של כולנו, וחתם.
"תראו מה זה. איך השם שומר עלינו" אבא חייך חיוך גדול וחייך אל כולנו.
"איך הוא שומר על הבריאות של כולנו. איך אף אחד מאיתנו אפילו לא הגיע ל37 מעלות חום. אפילו לא חשש של לא להרגיש טוב.
זה לא מובן מאליו. בואו נגיד מזמור לתודה!" אז אמרנו מזמור לתודה במנגינה מיוחדת של הודיה. אמא כבר לא נראתה כמו אשה שהבוקר הזה גמר לה את הכוח. היא קיבלה כוחות בחזרה. היא כל כך שמחה שכולנו בריאים, ושמחה הרי נותנת כוח.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »